הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 27 · פסוק 32

יעבור. יעבור מעצמו לא שיוציאם בידו, כיצד עושה מעמיד אמותיהן בחוץ והן גועות שישמעו הטלאים קולם ויצאו מן הדיר לקראתם (בכורות נ"ח), ורש"י שכתב כאן מוציאן בפתח זה אחר זה, אין כוונתו מוציאן בידים כ"א בדרך הנזכר:

העשירי יהיה קדש. העשירי, עשירי ודאי הוא דאמר רחמנא יהיה קדש ולא עשירי ספק, (בכורות נ"ח ב') לכן כל בהמה שהיא ספק אם בת מעשר היא אם לא, פטורה מן המעשר, כגון טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח, כולן פטורים מן המעשר שכל אחד מהן ספק הוא (רמב"ם ספ"ו מבכורות) וכן מי שהיה מונה היוצאים אחד אחד ומקדש עשירי וקפץ א' מן המנויין לתוך הדיר שעדיין לא נמנו ולא נתעשרו נפטרו הכל שכל אחד מהן ספק אם הוא המנוי שקפץ, ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וליחייבו במעשר, דהא דאמרינן בכל התורה כל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא דמידי ספקא לא נפקה דאולי לאו מרובא קפריש אלא שהתורה התירה ספק זה מבלי לאתור, וכיון דבמעשר גלתה התורה העשירי דלא לחייב רק עשירי ודאי ולא עשירי ספק לא נפק לעולם מספק עשירי (הרא"ש וריטב"א פ"ק דב"מ ד"ו, בשיטה מקובצת), וכן נראה דעת הרי"ף מדמקשה ריש חולין אהא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מהא דאמרינן כל ספק בשחיטה אסור, ע"ש. הרי דהא דאזלינן בתר רובא לא נפק מידי ספיקא, ובמעשה דשבע בהמות (בבית הלל סי' ק"י) דחצי צלע נלקח מן הקביעות קודם שנודע הטרפות, וחצי צלע נשארה במקום הקביעות, דפליגי ביה רבוותא יש שמתירין מה שנלקח מקודם ואוסרין את הנשאר בקביעות אחר שנודע הטרפות, ויש מתירין שניהם וכתב הכרתי אף דלכאורה מסתברן דברי המתירין שניהם, דאם אנו מכשירין חצי צלע הנלקח קודם לידת הספק מטעם כל דפריש מרובא פריש אם כן אנו מחזיקין להך צלע דמרובא קפריש ובאה מבהמה כשרה, והוי' כאילו אלי' מעיד עלי' שהיא כשרה א"כ איך נימא אח"כ לאסור חצי השני מה שכבר נתברר עפ"י חזקת התורה דהצלע היא מבהמה כשרה, דבאמת זה ליתא, דהך כל דפריש מרובא פריש אין עושה ודאי רק ספק (כדעת הרא"ש וריטב"א הנ"ל) א"כ צלע הנלקח קודם שנודע הספק מותר דמרובא פריש, לא שהוא ודאי מן הכשרות, רק ספק, והתורה לא אסרה ספק זה, משא"כ הצלע שנשאר עד אחר הספק, הרי היא ג"כ בספק כמקדם, ובאותו ספק לא התירה התורה, ושפיר אמרינן דחצי צלע הראשונה מותרת וחצי שניה אסורה, והרב בית מאיר (אה"ע סי' ד') אמר סברה זו מדעת' דנפשיה, בדעת הטור בפנויה שילדה ואומרת מאותו פ' דנאמנת, להכשירו אפי' ברוב פסולין אצלו, ואמר דאף בר"פ לא הוי ממזר ודאי אלא ממזר ספק, דבמקום שלא ביארה התורה איך נדון בספיקו אלא שכללה דניזל בתר רובא, בזה אנו חייבין לתפוס הרוב כודאי, שכן אמרה תורה לילך בתר רובא בין לקולא בין לחומר', משא"כ גבי ממזר דהתורה הוציאה משפט ספקו לומר בו דספיקו שרי', תו ליכא לפלוגי ואפי' ברוב פסולין ממש נמי מה"ת שרי', ע"ש. והיינו כדעת הרא"ש וריטב"א הנ"ל. ואני העני תמהתי אהך סברה דהרוב לאו ודאי הוא אלא שהתורה התירה ספק זו, מהא שהוכיחו (כתובות ט"ו) דאמרי' קבוע כמע"מ אפי' לקולא, מ"ט שרצים וצפרדע א' ביניהן ונגע באחד מהן וא"י באיזה מהן נגע דברה"ר ספקו טהור, וכתב רש"י אלמא כמעמ"ח לקולא דאי לאו כמחצה דמי אין כאן ספק טומאה אלא ודאי טומאה דהא רובא שרצים נינהו, ע"כ. ולשיטה הנ"ל אף דהוי רוב שרצים עדיין מידי ספקא לא נפקה, ונימא כיון דגילתה תורה דספק טומאה ברה"ר ספקו טהור, אף כה"ג דהרוב לטמא ג"כ מקרי ספיקא והיכי מוכח דמטהרין התם מטעם קבוע. ושאלתי את פי אדמ"ו הגאון מוהר"ע איגר ז"ל, ואמר שיש לחלק, דבט' שרצים כשפירש קודם שנגע צריכים אנו לדון לכמה דברים אם הוא שרץ או צפרדע ללקות עליו בכעדשה ודנין אותו לודאי שרץ ולוקין עליו בכעדשה, ממילא כשנגע אח"כ בזה הוי כודאי נוגע בשרץ, משא"כ בההיא דקפץ אחד מהמנויין דדנין אותו מיד רק לענין חיוב מעשר אם הוא מן המנויים כבר או לא, בזה אמרי' עשירי ודאי ולא עשירי ספק, והוכחה לזה דהא גם טריפה ממעטי' מקרא דאשר יעבור ואיך משכחת לה עשירי ודאי דילמא טרפה היא דהא רוב לאו ודאי הוא לשיטה הנ"ל, אע"כ כיון דדנין עליו לשאר מילי שאינו טרפה ממילא הוא עשירי ודאי, ובזה מיושב ג"כ מה דקשה לכאורה לשיטה זו דרוב לא מקרי ודאי. א"כ הא דדרשינן (קדושין ע"ג) קהל ודאי הוא דלא יבא, איך משכחת לה קהל ודאי דילמא אמו זינתה, ורוב בעילות אחר הבעל לא משוי ליה ודאי (עיין בפנ"י שם דדבר תורה שתוקי מותר לבא בקהל. שכתב דמ"מ מותר בממזרת דלא מקרי קהל ודאי, ולא תמך יסודו על דברי השיטה הנ"ל. עכ"פ יקשה כנ"ל) אע"כ דכיון דמיד שנולד היינו דנין שהוא בנו של בעל אמו לכמה דברים ממילא מקרי קהל ודאי (ודברי הפ"י נכונים לענין שתוקי דכשנולד ואנו דנין עליו אם הוא מרוב כשרים או ממיעוט פסולים היינו לענין לבא בקהל, בזה שפיר אמרינן דרוב לא מקרי ממזר ודאי), ונרויח בזה עוד להבין מה דקשה בהא דפסקינן בשוחט שניבל בשחיטה שחייב לשלם, אמאי דלמא במקום נקב קשחיט, ורובא דבהמות כשרות לא מהני, דלענין ממון אין הולכין אחר הרוב, אלא ודאי כיון דגם מקודם היינו דנין על בהמה זו להחזיקה שהיא מן הרוב לענין כמה דברים חלב וכדומה, שפיר אמרינן בחזקת שהיא מן הרוב עומדת אף לענין ממון, דמודה שמואל בכה"ג, וכן לענין כופר למ"ד כופרא ממונא, כופר דא"ר היכי משכחת לה, דלמא אדם טרפה הרג השור, והרוב לא מהני להחזיקו באינו טרפה לענין ממונא לשמואל, ולפי הנ"ל י"ל כיון דאילו מקלעי ליה להעיד עדות היינו מחזיקין אותו מן הרוב שאינו טרפה והכשרנוהו להעיד, בחזקת זו עומד גם לענין ממונא, אלא דמדברי תוס' ספ"ק דכתובות, שרצו לחלק בין הך דמוכר שור לחברו ונמצא נגחין בין הך דתינוק שנמצא ברוב ישראל דמחזיקין אותו לישראל לענין ממונא להחזיר לו אבדה, ע"ש. משמע לכאורה דאין חילוק לענין ממונא כה"ג, עכ"ד אמ"ו ז"ל, ולדבריו יש לגמגם בדברי הכרת, הנ"ל, דבצלע כיון דגם קודם שנולד הספק על חצי צלע זו, היינו דנין על הבהמה שהיא מרוב בהמות דעלמא שהן כשרות לענין חלב וכדומה, לכן גם הרוב שאנו דנין עליו אחר שנולד הספק במקולין הוי כודאי כמו בתשעה שרצים: