הכתב והקבלה · דברים · פרק 32 · פסוק 52

מנגד תראה. מאמר זה נראה כמותר, אחר שנצטוה לראות את הארץ, בעמדו על הר העברים, הנה ראייתו מרחוק, ועוד כיון שהזכיר ברישא דקרא את הארץ למה חזר בסופי' לומר אל הארץ אשר וגו', ונראה שהמכוון במקרא זה לפייס דעתו של משה על מניעת מלאת מבוקשו בביאת הארץ, וזה אחרי שהודיע הוא ית' את משה את כל המאורעות הרעות והצרות הרבות, שעתידים לבא על ישראל לסבת סורם מאחרי ה', כמאמר רבותינו בספרי (והובא ברש"י ס"פ וזאת הברכה) על ויראהו ה' את כל הארץ שהראהו כל א"י בשלותה, וגם המציקים העתידים להיות מציקים לה, הראהו בני דן עובדי אלילים, ארץ נפתלי וחורבנה, ארץ אפרים ומנשה וחורבנן, ארץ יהודה וחורבנה, ארץ המערב וחורבנה, הראהו כל המאורעות שעתידים ליארע לישראל, וכמו שביאר משה כל זה בשירת האזינו שהזכיר בו שמרוב טובה ימרדו בה' לעבוד אלילים, ולכן יחרה אף ה' בהם לשלוח בארצם דבר, חרב, רעב, וחיה רעה, ולבסוף יפזרם בכל קצות הארץ, (עיי' בנועם דברי הרמב"ן ס"פ זו) ואין ספק שלא הודיע לו השי"ת כל הרעות האלה לצער אותו ולהאדיב את נפשו, אבל כוונתו ית' בזה למען ידע כי ביאתם כעת לארץ איננה טובה מוחלטת, ואין לישראל בה שלוה שלמה, ואין לו למשה להצטער כ"כ כשנמנע ממנו ביאתו שמה, כי כאשר נתודע לרועה הנאמן שיבעטו בהשם ובתורתו, והארץ תשוב להיות שממה ויגורשו מן הארץ ויתפזרו בארצות אחרות, מכל אלה נעצב רוח משה בקרבו והיגון והאנחה מצאו משכן בלבבו, ותקטן בזה השתוקקותו לבא עמהם, כי איך ישמח בראותו כי ערבה שמחה זו, והיא סיבה אל האבל המתמיד זה ימים רבים, הנה היתה דעת העליון ית' להודיעהו חורבנה העתיד למען תתפייס דעתו קצת בשלילת מלאת חפצו לראות ביאתם אל הארץ, וברצון גמור יפקיד רוחו בידי יוצר כל, וזהו שאמר אליו, כי מנגד תראה את הארץ, כלומר אם תראה ותשיג מעמד הארץ מצד ההתנגדות שבה, שתראה כי כל מעשיהם יהיו הפך רצון ה' במצותיו, כי יסירו מאחריו לעבוד אלילים, הנה מדעת עצמך תשכיל ותדע שהוא בלתי אפשרי שלא תבא שממה וחורבן אל הארץ הנבחרת אשר דעתי ליתנה להם בעין יפה, מלת מנגד, מענין אעשה לו עזר כנגדו, לא זכה כנגדו, לשון הפוך, והתנגדות, וכן להלוך נגד החיים (קהלת ו׳:ח׳) ומלת ושמה ענין שממה כמו אתן לגוג מקום שם קבר, (יחזקאל ל"ט י"א) כלומר מקום שמם, כמ"ש (ויחי מ"ט כ"ד) משם רועה אבן ישראל, וכשם שמים שהוא לשון השתוממות, כמ"ש ריש בראשית, ואנשי שם (בראשית ו' ד') אנשי שממון ששממו חת העולם כמ"ש רש"י שם, ואות וי"ו כענין שאלה ותמהון, כמו תקותך ותום דרכיך (איוב ד׳:ו׳) שטעמו הלא תום דרכיך תקותך, דומי' דרישא, וכן ולא יסקלונו (וארא ח' כ"ב) וכן ועתה לא יבצר מהם (נח י"א ו') (ווען דוא פאָן דער געגענזייטע דאס לאנד בעטראכטעסט, מוס ניכט פערהעערונג קאממען ?) ותי"ו תבא הוא לנסתר ומוסב על ושמה, על ביאת צרת השממון שייך לשון לא תבוא, ועל ביאת משה לארץ אמר (לקמן ל"ד ד') ושמה לא תעבור, כראוי לבן אדם: