הכתב והקבלה · דברים · פרק 15 · פסוק 4

אפס כי לא יהיה בך אביון. אם היה אפס מלת הטעם אינה מתחבר יפה עם מה שקדם, אבל הוא לדעתי שם מופשט על ההעדר וחסרון, אשר הפעל מזה (ישעי' ט"ז) אפס המץ כלה שד, האפס לנצח חסדו (תהלים ע"ז), שהדבר שהיה יש נעדר ונפסד, ומזה (משלי כ"ו) באפס עצים תכבה אש, ובאפס לאום (שם י"ד) שתרגומו בציר:

אביון. אף שהוא בשאר מקומות שם התאר (דירפטיגער), הוא לדעתי כאן שם המופשט (נאָטהדורפט), כי שם התואר ושם המקרה אחד הם במושגם, כאסוף קציר תואר לקוצר, זרע וקציר שם המקרה, כי תועבה היא מקרה, לא תאכלו כל תועבה תואר לדבר המתועב, כמו שם צר, איש צר ואויב (אסתר ז') תואר (בעדריקקער), כי צר לי מאד מופשט (ענג), (איכה א') חיים כולכם היום הוא שם התאר (לעבענד) מות וחיים ביד הלשון שם מופשט (דאס לעבען), הנה אחר שנצטוה המלוה לשמט חובותיו בשביעית, אשר מטבע האדם להתאונן ולדאוג על אבוד ממונו, הבטיחה לו התורה בזה שלא יגיע לו נזק והפסד בשמיטת כספיו, עז"א אפס. אין כאן חששת ההעדר וההפסד, כי לא יהיה בך אביון, לא יתילד לך מזה עניות ודלות:

כי ברך וגו'. וטעם ז"ג שבמלת אפס מסכים לזה. ובזה אין המקרא סותר למ"ש לאח"ז כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי שם ידבר מכללית האומה, וכאן לא ידבר רק מן הפרטי המלוה המשמט הלואתו בשביעית, ואפשר שלזה כוונו רבותינו באמרם כשעושים רצונו של מקום לא יהיה בך אביון, כי בשמטו הלואתו מצד מצות בוראו הנה הוא עושה רצונו של מקום ב"ה: