הכתב והקבלה · בראשית · פרק 30 · פסוק 27

נחשתי. לדעתי הוא משרש חשה שענינו שתיקה ודמי' (שווייגען), ולא השתיקה מן הדבור לבד כ"א גם כל איחור ושהוי זמני (זיימען, פערצאֶגערן), כל המתאחר ומתמהמה מעשיית דבר כעת ומאריך פעולתו זאת עד לאחר זמן נקרא חשה, כמו ואנחנו מחשים (מ"א כ"ב ג') שפי' מתעכבים ומאחרים (ע"ש רש"י), וכן החשיתי מעולם (ישעיה מ"ב) אני מחשה (שם נ"ו) תחשה ותעננו (שם ס"ד) לא אחשה (שם ס"ה) כלם מתורגמים יהיבנא ארכא, הארכת זמן פעולת הדבר. וכן השכיר המאחר זמן תביעת שכרו, ואינו תובעו כעת עד לאחר זמן הרבה, הוא בכלל זה. וזהו שאמר לבן נחשתי, כלומר אני מבקש הרוחה והארכת זמן לשלם תביעתך (איך ווינשע צייטפריסט), עד אחר שיתרבו נכסי ותשיגני ברכה בממוני על ידך, שתתעסק עוד ברעיית הצאן, וזהו בגללך. כי כמו שנאמר נחר גרוני מן ועצמי חרה מני חרב, כן נאמר מן חשה נחשתי. וכבר השריש לנו רש"י (בחיי שרה כ"ד מ"ה טרם אכלה) כל לשון הוה פעמים שהוא מדבר בלשון עבר ופעמים בלשון עתיד. וכיון שהרוחת זמן תלוי באיש אחר לכן בא כאן בנין נפעל, כמו נשבע. ולשון ויברכני הוא פעל מורכב מעתיד ועבר (ווירד מיך געזעגנעט האבען), כמו ואל פתח אהל מועד לא הביאו, שבעת הזביחה תהיה מניעת ההבאה כבר עברה, וכן הרוחת הזמן יהיה עד אחר שכבר חלות הברכה תהיה עברה, והוכרחתי לפי' זה מלשון אם נא מצאתי חן בעיניך, שיורה על שישאל ממנו איזה דבר, כמו אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחתי מנחתי מידי, וכן בכל המקומות הוזכר אחריו בקשה מה, ואם נפרש נחשתי לשון נסיון כפי' המפרשים חסר אחריו הבקשה: