הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 4 · פסוק 23

הודע אליו חטאתו. דעת רבותינו שמשמעותו שנודע לו מעצמו ולא שיודיעוהו אחרים, יכול אעפ"י שאינו מכחיש יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ (יבמות פ"ז כריתות י"א), ואמר רוו"ה אף שהודע הוא הפעל, ומשמעו ע"י אחרים וכמ"ש הרשב"ם והראב"ע, דעת רז"ל שהוא מבנין שלא נקרא שם פועלו, כי החול"ם והשור"ק יתחלפו, והוא ע"מ ויוסף הורד מצרימה, והוציאו רבותינו התיבה ממשקלה הנהוג ולא פירשוה בלשון הפעל, כי לא מצאנו בשום מקום שמוש מלת אל אחר לשון הודעה, אבל מצאנו אחריו שמוש למ"ד, והודעת להם את הדרך, שבת קדשך הודעת להם, יודיע דרכיו למשה, להודיע לבני האדם גבורותיו, והיה גם כאן ראוי לכתוב הודע לו חטאתו, ומדכתיב אליו משמע שאיננו לשון הודעה כ"א לשון התודעות, שעליו נופל שמוש מלת אל, כדכתיב בהתודע יוסף אל אחיו, במראה אליו אתודע, ולכן הלשון הודע אליו סותר קצתו את קצתו, וע"כ צריכים אנו לומר שבכוונה השתמשה התורה במליצה כזאת להעמידנו על שתי כוונות מתחלפות ומתאחדות, ולהורות שלא די בהודעה גרידא, אבל צריך שתהא עמה התודעות לאפוקי הכחשה, וז"ש או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים, או הודע אליו מ"מ, ודוגמתו ארז"ל וכי יותן דומי' דכי יתן. וזה מה שיורה על שלמות בעלי התלמוד בטיב חכמת הלשון, ושהם היו בקיאים במליצת לשון עברית יותר מכל החכמים הבאים אחריהם:

או הודע אליו. כמו אם הודע, יש הרבה או משמשים בלשון אם (רש"י) ויתכן שבכוונה שינה הכתוב לכתוב מלת או, שיש בו גם הוראת מלת אולי כלומר הלואי כמו או אז יכנע לבבם הערל (בחקותי כ"ז מ"א) ע"ש רש"י, ומסתעף מלת או משרש אוה, אוה למושב לו, בכל אות נפשם, שענינם חפץ ורצון, ויש א"כ במלת או הוראה משותפת, כמלת אם לתנאי, וכמלת הלואי ואולי, יטעמו כטעם שניהם, כלומר תנאי רצוני (ווינשענדע בעדינגונג) והוא הנרצה בכאן, כי כשיזדמן חטא לאדם בשגגה בלא ידיעה טובה גדולה הוא אליו אם יתודע לו שגגת חטאו בכדי שיפקח על נפשו מכאן ואילך להתבונן היטב על כל תנועה ממעשיו שלא תארע עוד תקלה לידו, והוזהר כל אדם לפשפש תמיד במעשיו ולמשמש בהם ולראות אם הם כלם זכים ונקיים ואין בהם מכשל עון אשר חטא, ואשרי לו לאדם אם תתודע אליו השגגה שנזדמנה לידו למען ידע להבא וישמור לנפשו בזהירות יותר גדולה, כי יראה גודל חיובו לדקדק בכל מעשיו ולשקול דרכיו במאזני צדק, כי כמו שבחלאי הגוף נוח לו לאדם אם ירגיש מיד בראשית חליו כי אז הרפואה קלה עליו, כי אם ראשית החלי היא בלתי נרגשת היא הולכות ומתרבה עד שכמעט אין תרופה למכתו, ככה נוח לו לאדם להתודע מיד משגגת מעשיו בעוד שלא התגברה עליו חלי נפשו כי אז רפואתה קרובה וקלה עליו, לכן אמר הכתוב כאן או הודע אליו חטאתו (תנאי רצוני) כלומר הלואי שישים אל לבו לפשפש ולמשמש ויתודע שגגו - והתבונן כי רק כאן בנשיא, ובפרשה שאחרי' בנפש אחת תחטא, אמר קרא לשון או, כי ליחיד אפשר ששגגת חטאו ישאר תמיד בהעלם לנפשו, אמנם דעתו נוחה עליו יותר אם יתודע לכן אמר בו לשון או, כי חפצו ורצונו להתודע, אבל למעלה בכל עדת ישראל ישגו אמר סתם ונודעה החטאת, כי שגגה כזו בודאי תתודע, דלא משכחת לה שכל הסנהדרין וכל הקהל שעשו על פיהם, כולם ישארו תמיד בהעלם שגגתם, ובודאי יתודע לאחד מהם, לכן לא יתכן שם לומר מלת או שהוא לשון הלואי, (עמ"ש נשא ה' למ"ד) או איש: