הכתב והקבלה · בראשית · פרק 15 · פסוק 14

וגם את הגוי. וגם לרבות ד' מלכיות (רש"י) וע"ד הפשט נאמר כאשר דנתי את בניך בגלות וענוי על עון אשר חטאו גם את הגוי אשר יעבדו אדון על החמס אשר יעשו להם, והנכון בעיני כי טעם וגם, אע"פ שאני גזרתי על זרעך להיות גרים ועבדום וענו אותם אעפ"כ אשפוט את הגוי אשר יעבודו על אשר יעשו להם ולא יפטרו בעבור שיעשו גזרתי, והטעם כשה"כ קנאתי לירושלם ולציון קנאה גדולה וקצף גדול אני קצף על השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה, וכן היה במצרים שהוסיפו להרע כי השליכו את בניהם ליאור וימררו את חייהם וחשבו למחות את שמם, וזה טעם דן אנכי שאביא אותם במשפט אם עשו כנגזר עליהם, או הוסיפו להרע להם, וכבר הזכירו רבותינו ענין זה, אמרו (בשמות רבה) גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדים במצרים עמדו עליהם ושעבדום בחוזק אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם, אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. (רמב"ן, ע"ש שהאריך עוד בנועם דברים) לפירושו מלת וגם כמו אעפ"כ (דעננאָך) ולא מצאתי דוגמתו בכ"ק. ועוד הו"ל לקרא לפרש שלא ידין אותם רק על תוספות השיעבוד לא על השיעבוד שהוא לפי הגזירה. לכן נ"ל כי זה נכלל במלת וגם, כי מבואר הוא שעיקר הוראת מלת גם הוא תוספת ורבוי (דיא פערמעהרונג, הינצופיגונג, דאַס איבערמאֶססיגע) כמ"ש בפ' נח ולשם יולד גם הוא, ומלת את ישמש גם ליחה"ג שממנו, כמו כצאתי את העיר, מן העיר, כן את הגוי, מן הגוי, התוספת והרבוי של הגוי (דאס איבערמאֶססיגע דעס פאָלקעס) אשר יעבודו, כתרגום אונקלוס דיפלחון בהון, כי חוזר על הנעבד, כלומר התוספות והרבוי של הגוי אשר יכריחום ויאנסו אותם לשעבדם יותר מן הראוי (וואָמיט זיא צוא ארבייטען אנטרייבען ווערדען) אני אדון ואשפוט: ואחרי כן יצאו: אם יהיה המכוון במלת ואחרי כן האיחור בזמן (הערנאַך, נאַכהער) ור"ל שבכלות ד' מאות שנה, או בגמר העונשים אשר ידון אותם יצאו, היה די לומר ואז יצאו, ומדאמר ואחרי כן יצאו נ"ל שבא להודיענו טעם ללקיחת הרכוש הגדול שהממון הרב אשר יקחו אתם לא באיסור גזל יבא להם, ולא ידונו כבוזזים ושוללים ממון אחרים, אבל שלהם יקחו והוא שכר עבודתם זה זמן ארוך, מלת ואחרי, כמו אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. אחרי אשר הטמאה, אשר ענינם המסובב מן הסבה (דעמנאך, דעמצופאָלגע) כלומר יציאתם ברכוש גדול מסובב להם מן העבודה, כי אין מהראוי שישעבדו המצרים בהמון רב כזה, ויגיעתם לריק תהי ויצאו מהם בידים ריקנים, כי אמנם העבודה סבה ראויה ומחוייבת היא לקחת הרכוש חילוף עבודתם וזהו ואחרי כן יצאו (דעמצופאָלגע ווערדען זיא אַבגעהען מיט גראָססעם גוטע) וכמאמרם (סנהדרין צ"א) בני מצרים תבעו תנו לנו כסף וזהב שנטלתם, א"ל תנו לנו שכר עבודה של ששים רבוא ששיעבדתם ת"ל שנה, זהו הנכלל במלת ואחרי כן:

יצאו ברכוש גדול. כל משכיל ע"כ יודה שאין רכוש הממון תכלית המכוון בשיעבוד, כי היתרצה איש לסבול תחלה ענוי ועבדות בשביל הרוחת ממון אחריו, הלא יאמר לא מעוקצך ולא מדובשך, גם הכי נמנע בחקו ית' להשפיע להם רכוש ממון בדרך אחרת, ועוד רכוש ממון מכסף וזהב הבל המה לכל משכיל ע"ד אמת ומוכרחים אנו לומר כי אחת דבר אלהים שתים זו שמענו, ואף שהדברים כפשטן, בכל זאת אין ספק כי רכוש נפשי היה תכלית המכוון בשיעבוד, וזה, אחרי שהבטיח הוא ית' לאברהם להוציא זרע קודש ממנו שיהיו כככבי שמים להאיר ליושבי תבל אור אמתת מציאותו השגחתו ויכלתו וכדומה מידיעות אמתיות, וראתה חכמתו העליונה כי למעלה גדולה כזו לא היו מגיעים אם היו יושבים בשובה ונחת שלוים ושקטים, גם לא היה באופן זה מקום לשיתחדש ביניהם המסות הגדולות האותות והמופתים הנצרכים להקדימם לפרסם בעולם על ידיהם ידיעות האמתיות, גם לא היו מתרצים לקבל עליהם עול התורה והמצות, לכן הסכימה חכמתו העליונה ית' להכניע הדור ההוא תחת עול השיעבוד, כדי לצרפם כצרוף את הכסף שיתבררו ויתלבנו להיות זכים וטהורים, להסיר מתוכם כל טומאה ולכלוך לזכך נפשם מכל דעה משובשת, וע"י האותות והמופתים שנעשו במצרים על ידיהם, נתפרסם ברבים אמתות מציאותו השגחתו ויכלתו, כמ"ש כמה פעמים למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, ונעשו ישראל מוכנים וראויים להנהגה אלהית בלתי אמצעי ולרשת התורה הקדושה, הנה זה הרכוש הנפשי הגדול בערכו לבלי תכלית, אשר לתכליתו היה העינוי והשיעבוד, וזהו בלי ספק המכוון העקרי שהודיעו ית' לאברהם באמרו אליו יצאו ברכוש גדול, וע"ז אמר (ואתחנן ד' כ') ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה, עמש"ש, וסייעני בזה ידידי מוהר"ש חן טוב, מדמצינו בהרבה מקומת שמחובר לרכוש מלת רב, כי היה רכושם רב (לעיל י"ג) כי מלת רב בהנחה ראשונה יורה על רבוי הכמות, וזה שייך יותר לרכוש ממון, ושינה כאן, לחבר לרכוש מלת גדול, שיורה בהנחה ראשונה על האיכות וחשיבות הדבר, כי גדול ה', והאיש משה גדול, הנה יורה בבירור, שהמכוון ביצאו ברכוש גדול גם רכוש נפשי, ודבריו נכונים מאוד: