הכתב והקבלה · שמות · פרק 28 · פסוק 35

ונשמע קולו. כתב הרמב"ן על דעתי הוא ביאור למצות הפעמונים, כי מפני שאין בהם צורך בלבישה ואין דרך הנכבדים להעשות להם כן לכן אמר כי צוה בהם בעבור שישמע קולו בבואו אל הקדש ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי מלכות וכו' וכן ובצאתו, לצאת ברשות ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו. ע"כ, ודבריו בנויים על יסוד דברי רבותינו באגדה שאין להם מבוא בדרך הפשט, ע"ש. ולדעתי מצות הפעמונים הוא דומה למצות ציצת, שם המצוה היא למזכרת על המצות ע"י חוש הראיי' כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם, וכאן המצוה היא להזכיר את המצות ע"י חוש השמיעה, כי לגודל מעלת הכהן הגדול ולהתחייבו במצות רבות יתירות על שאר הכהנים ועל כל ישראל, לכן נתוסף לו מזכרת ע"י חוש השמיעה על המזכרת שע"י חוש הראיי', כי ע"י שמיעתו קול הפעמונים שבמעיל יתעורר לתת דעתו ולבו לפני מי הוא מתלבש בבגדים אלו ומי הוא אשר צוה לו להתלבש בהם, ולתכלית מה הוא לבדו מצויין בבגדים כאלה, בזה יתפיס כל מחשבותיו ורעיונותיו לעבודת המלך העליון ית', ולא בלבד בהיותו בקדש לעבודה, כי גם בצאתו מן הקדש אל ביתו ובקרב חוצות, יצלצלו הפעמונים בקול לאזניו להזכירהו כי הוא בחור האומה הישראלית, ומעלתו עליהם בחשיבות יתירה לאין שיעור, ולא ישכח כי הוא עומד תמיד לפני ה', ואין לו להסיח דעת מן הקדושה אף רגע, ואם נאמר דשייכא איסור מעילה בנהנה מבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, היינו יכולים לומר דהשמעת קול הפעמונים הי' לעוררו על קדושת בגדיו שאינם רק לעבודה בבואו אל הקדש, ומיד בצאתו יתחייב להפשיטם דלא לימעל בקדושתייהו. ואין מלת ונשמע כאן על התפשטות הקול לאחרים, כמו ונשמע פתגם המלך בכל מלכותו, כ"א טעם ונשמע כמו נשבע שהוא מפעל מצד הפועל, וכבר אמרו קדמוני בעלי הלשון שאין הנפעל תולדות הקל אבל הוא בנין בפני עצמו, כמו כי ימוך אחיך ונמכר לך, ובמוכר עצמו מפני דחקו הכתוב מדבר, וכן או השיגה ידו ונגאל, שהוא גואל את עצמו, אף שהוא בנפעל, עמ"ש בוארא ו' ג' ושמי ה' לא נודעתי, כן ונשמע, טעמו הוא בעצמו ישמע, ובא בנפעל כי ע"י הקול המצלצל באזניו הוא נפעל אל השמיעה, ותרגום ונשמע קולו (ער ווערדע געוואהר דעססען לויט) באזניו ישמע ובלבבו יבין מה הקול הזה באזניו. והנה לפירוש הרמב"ן ופעמוני זהב בתוכם, שבתוך חלל הרמונים היו הפעמונים, והרמונים היו מקיפים את הפעמונים מכל צד, אין קולם נשמע כ"כ לאחרים, כי גוף הרמונים ארוג מחוטין שזורין והוא רך המעכב את הקול מלהשמע לאחרים, ולכה"ג עצמו הנושא אותם כמעט שלא ישמע רק קול נמוך, ודי לו בקול כזה שאינו רק להתעורר בנפשו מהם. ובתוס' סוף מעילה מבואר דמהקשת הפעמונים אל הרמונים נשמע הקול, כי הרמונים היו עשויים קשים, ע"ש בתי"ט והרשב"ם אמר לפי שצוה הקב"ה וכל אדם לא יהי' באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו (ויקרא ט״ז:י״ז) לכן צוה כאן שישמע קולו בבואו ויתרחקו השומעים, ע"כ. ויש לגמגם קצת, דבשעה שהי' מקטיר קטורת לפני ולפנים, ובשעה שיכנס בדם חטאת הפנימית, שכולם פורשים מן האולם ולמזבח, אז לא הי' מלבוש רק בבגדי לבן, ובשעת הקטרת הקטורת בהיכל בכל יום שפורשים מההיכל ומבין האולם ולמזבח, זה הי' נעשה אף בכהן הדיוט שאין לו מעיל (עיין יומא מ"ד) ובעל מלאכת מחשבת אמר, לרבותינו שביהכ"פ הי' כה"ג מתפלל תפלה קצרה שלא להבעית את ישראל שיאמרו שמת מבפנים, לכן התחכמה התורה בתחבולת הפעמונים שינגן ברגליו בהלוכו וישמעו העם מבחוץ וידעו שלא מת ולא יבעית את ישראל, ע"כ. ודברי שגגה הם, דבהיותו לפני ולפנים היו לבוש בבגדי לבן בלא מעיל. ודע דגם לפירש"י הא דונשמע קולו, אינו רק נתינת טעם על ענין הפעמונים, אמנם ולא ימות מוסב על והי' על אהרן, שפירושו שאם יהי' המעיל עם כל שאר בגדים דלעיל מני' לשרת בקדש לא ימות, הא אם ישרת מחוסר אחד מהבגדים ימות, כמ"ש הרא"ם בדעת רש"י להסיר מעליו תלונת הרמב"ן: