הכתב והקבלה · דברים · פרק 27 · פסוק 12

אלה יעמדו לברך. אין פי' שהשבטים העומדים על הר גריזים יהיו המברכים, דבאמת הלויים העומדים באמצע בין שני ההרים הפכו פניהם להר גריזים לברך, אבל טעם. לברך את העם. לעת ברך המברכים את העם, כלומר כאשר הלויים יברכו יעמדו אלה על הר גריזים; ויבא הלמ"ד כלמ"ד לפנות ערב, שטעמו לעת פנות הערב. וכן לברך. לעת ברך (אינדעם מאן זעגנעט) וכטעם על הקללה, שאמר אח"כ:

לברך את העם. רש"י פירש עפ"י מתני' (סוטה ל"ב א' ) דשנים עשר שבטים שבתוכם שבט לוי היו עומדים למעלה על ראשי ההרים, וזקני כהונה ולויים (או כל הראוי לשירות כהונה) היו עומדים למטה בין ההרים והם היו אומרים הברכות והקללות, פתחו תחלה בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה וגו' ואח"כ הקללה ארור אשר לא יעשה וגו' וכן כלם עד אשר לא יקים. ולפי"ז שהלויים העומדים למטה לבד היו המברכים, לא השבטים שעמדו למעלה על ההרים, מה זה דאמר קרא, אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים, וכתב הרא"ם דפירושו אלה יעמדו לברך הלויים את העם על הר גרזים, כאילו אמר, אלה יעמדו על הר גרזים לברך הלויים את העם, ומי הם העומדים על הר גרזים שמעון ולוי וגו'. ופירוש ואלה יעמדו על הקללה, ואלה יעמדו על הר עיבל על הקללה שמקללים הלויים את העם, ומי הם העומדים בהר עיבל ראובן וגו'. ופירוש זה מעקם עלינו לשון המקרא, ואין צורך כי הדברים כמשמען, כי בכל הדברים קיימל"ן דשומע כעונה ובפרט כשעונה אמן אחרי שמעו דברי חברו, כאמרם (שבועות כ"ט) כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה בפיו דמי בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן דכתיב ואמרה האשה אמן. לכן אחרי שכל השבטים ענו אמן אחרי שמעם מהלויים דברי הברכות והקללות, הרי הוא כאילו הם עצמם היו אומרים אותם וכל איש פרטי מהם נקרא באמת מברך את העם, ולשון אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים הוא כפשוטו שהעומדים עצמם נקראים מברכים לפי ששמעו דברי הלויים וענו אחריהם אמן. ודעת הראב"ע ע"ד הפשט הברכה היא פרשת והיה אם שמוע תשמע, והקללה היא להפך, כפי מה שנזכרו בפרשה כאן אחר פרשת הארורים, ונסתייע בזה ממה שאמר בספר יהושע שקרא הברכה והקללה כמו שכתוב בספר התורה, ובספר תורה לא נזכרה הברכה שכנגד הארורים לכן יתכן שאין הקללה הארורים ולא הברכה חלופיהן. אבל הברכה היא פרשת והיה אם שמוע, והקללה היא והיה אם לא תשמעו. ולדעתי מסתייען דברי הראב"ע מן הירושלמי דאיתא התם בסוטה. יכול אלו שבהר גרזים היו אומרים ברכות ואלו שבהר עיבל אמרו קללות, ת"ל הברכות והקללות אלו ואלו אמרו ברכות, אלו ואלו אמרו קללות. יכול אלו שבהר גרזים עונין אחר הברכות אמן ואלו שבהר עיבל היו עונין אמן אחר הקללות ת"ל וענו כל העם ואמרו אמן, אלו ואלו היו עונין אמן אחר הברכות והקללות. ע"כ. הזכירו בזה תרי עניני, אלו ואלו היו אומרים ברכות וקללות. אילו ואלו היו עונין אמן אחר הקללות והברכות, מזה מבואר דשני דברים היה להם לעשות, אמירת ברכות וקללות, ועניית אמן אחר ברכות וקללות, ולא יתכן שיאמרו אותן ברכות וקללות עצמן שהיו עונים אחריהם אמן, אלא ודאי דדעת הירושלמי שמלבד עניית אמן אחר ברכות וקללות דלויים היו אומרים פרשיות שהוזכרו בו ברכות וקללות, והם פרשת והיה אם תשמעו שנאמר בו ובאו עליך כל הברכותי ופרשת והיה אם לא תשמעו שנאמר בו ובאו עליך כל הקללות. וזה כדברי הראב"ע. ודברי הרב ביפה מראה בפירושו על הירושלמי בזה הם דחוקים, ולכן הגיה ברכה וקללה בלשון יחיד, ממה דכתיב החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, וזה אינו דהירושלמי קאי על שתי פרשיות שנאמר בו הברכות והקללות בלשון רבים. (ולפי"ז ברכות וקללות דכאן הם בעצמם אותן ברכות וקללות שבפרשת המלך לקמן במתני' ד' מ"א, שהם שתי פרשיות והיה אם תשמעו והיה אם לא תשמעו, כמו שכתב הרמב"ם שם בפירושו למשנה ובחבורו פ"ג מחגיגה. וערש"י שם במשנה). ודע דמדברי הירושלמי האלה הוכיחו בתוס' (סוטה ל"ז ד"ה מאי) דסובר כרבי בתלמודא דידן, שלא היו השבטים עומדים על ראשי ההרים מלמעלה כתנא דמתניתן, אלא אלו ואלו ישראל ולויים למטה בין ההרים היו עומדים, כדכתיב בספר יהושע, ולשון על הר גרזים ועל הר עיבל בסמוך משמע, הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, כלפי הר עיבל ופתחו בקללה (ע"ש בתוס') ומסתברא דבכולי מילתא סובר רבי כירושלמי, והיה לעם אמירה לחוד, ועניית אמן לחוד. ואין רחוק כ"כ לומר דגם לתנא דמתני' היו אומרים פרשיות הברכות והקללות לבד הארורים, מדסיים שם במתניתן לשון. עד שגומרים ברכות וקללות, ואם לא היו אומרים רק פרשת הארורים הוי להו למימר, עד שגומרין כל הפרשה. והנה ראיתי בתרגום יב"ע (נדפס בבאזיליע שנת שס"ז) שבארור הראשון יזכיר לשון ברכה, בריך דלא יעביד צלם וגו', ולשון קללה, ליט דיעביד צלם וגו', ובשאר הארורים לא יזכיר כלל לשון ברכה רק תרגומא דקרא, ובארור האחרון יזכיר לשון ברכה, בריך די יקים ית פתגמי אורייתא וגו' ולשון קללה, ליט דלא יקים וגו'. וכמדומה אני, דלדעתו זהו המכוון במה דאמר תלמודא (שם בסוטה נ"ז ב') ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות, ומה קללה בכלל ופרט אף ברכה בכלל ופרט, וזה דלא כפירוש רש"י: