הכתב והקבלה · שמות · פרק 23 · פסוק 2

ולא תענה על רב לנטת. פירוש המקרא סתום, וכ' רנ"ו נראה שכך פי', מלת נטיי' נופל על המסכים לדבר שלא משקול דעתו אלא מנטיית לב, עד"מ שאוהב דבר זה אע"פ שכפי דרך שכלו לו נכון לעשותו או שאין לו טעם בדעתו, כדרך נטיתי לבי לעשות חקיך, כלומר אע"פ שאיני מבין סודם, וכן לכל אשר יחפוץ יטנו ורבים כאלה, והנה מטבע לב האדם שיסמוך על הדעת הגדול ממנו בחכמה, וכשישמע להיכן דעתו נוטה יסכים עמו, מבלי שים לבבו לחקור באותו דבר, והנטיי' הזאת אסרה הכתוב; ויש נטיי' אחרת הפוכה מן הראשונה והיא, שאם כפי שכלו וחקירת לבו ידון כך, וחבריו חולקים עליו, אע"פ שאין דבריהם נראים בעיניו חייב לשמוע להם, ולבטל דעתו ולעשות כאשר יורו הרבים. ועל שתי הנטיות הללו דבר הכתוב, לא תענה על רב לנטות, היא הנטיה הראשונה, כלומר כשתענה בדבר הריב לא תענה חיוב ופטור מנטיית לב אחרי דעת הגדול ממך, אלא חקור ואמור מה שלפניך, והפך מזה אחרי רבים להטות, כשנגמר הדין עפ"י דעת רבים החולקים עליך לא תעמוד על דעתך, אלא הטה לבבך לעשות כאשר יורו הרבים, ולפי שהנטיי' האסורה כפי טבע הלב, וההפוכה לה נגד הטבע, ולא תהיה כ"א ביראת ה' שצוה כן, לכן הראשונה בקל, והשנייה בבניין הכבד הנוסף. וזה הפירוש מסכים עם הקבלה האמתית, עכ"ד. אמנם התביר שבמלת לנטת והרביעי על מלת רב, נראה שאינם מסכימים לפירוש זה; ודע ששם ריב להוראת המריבה נגזר לרש"פ מן רב, מלשון רבנות והתרברבות (מייסטערשאפט), שכל אחד מן המריבים רוצה לנצח את חברו ולהיות רב ושליט עליו, או אל הנושא ההוא שהם מריבים עליו (מייסטער שפילען), הן שיהיה הנושא ההוא דבר חפץ כמו ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק, שהיו מריבים על עסקי הבאר, כל אחד היה רוצה להיות בעליו של הבאר, והן שיהיה הנושא דבר עיוני ומחשבי, שכל אחד רוצה לחזק דעתו ולנצח דעת חברו ותהיה דעתו מושלת ע"ד חברו, כמו דברי ריבות בשעריך, שיהיה זה אוסר וזה מתיר, זה מחייב וזה פוטר, ואין א"כ דבר זר מה שדרשו רז"ל (סנהדרין י"ח) לא תענה על רב בפתח (ערש"י כאן), אחר ששם ריב עצמו מגזרת רב ורבנות, וביותר כשנכתב שם ריב חסר י', ומרמז בהכרח על דבר, והיינו שלא יענה על הרב והמופלא: