הכתב והקבלה · דברים · פרק 22 · פסוק 10

לא תחרוש. והוא הדין להנהיגם יחד קשורים זוגים בהולכת שום משא (רש"י). דנקט בפסוק זה ג' דברים שור וחמור יחדיו, סתם שור עומד לחרישה כד"א תורא לרדי', חמור למשא דהיינו למשוך את המשוי, לכך קאמר לא תחרוש בשור וחמור יחדיו, וגם לא תמשוך חמור עם שור, וגם לא להנהיג שור וחמור יחדיו אף בלא משא; ומאי דהתחיל הפסוק בחרישה לבד, זה כלל גדול כשרוצה לדבר בכמה ענינים שאינם דומות זו לזו אז מתחיל הלשון במה שרוצה לומר בראשונה, כמו תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי, דחשיב ג' דברים דשא וזרע ואילנות ואינו מזכיר בתחלת הפסוק רק תדשא, וכמו ותדבר מרים ואהרן במשה אמר בלשון נקבה משום דמזכיר מרים בראשונה (הגר"א). ולשון לא תחרוש דקרא לאו דוקא, כי כל מלאכה מהמלאכות כדישה וכדומה אסורה, ותפש קרא מלאכת חרישה כי יושבי הארץ רוב עסק מלאכתם הי' עבודת אדמה, ודבר הכתוב בהווה, ויתכן עוד שהוציא הכתוב איסור מלאכת כלאי בהמה בלשון חרישה, להורות על המקובל מרבותינו על המנהיג את הכלאים שהמנהיג כלאי בהמה קשורים יחד זוגים בהולכת שום משא אסור מה"ת ולוקין עליו, כי ההנהגה הוא ענין הנוהג בעסק החרישה ואי אפשר בלעדה, כי דרך החורשים לחרוש תלם סמוך לתלם, כשמתחיל עד"מ לחרוש ממזרח שדהו הולך וחורש עד קצה שדהו למערבו, ובעודו הולך אחר בהמות החרישה בדרך זה, הוא אוחז הדרבן לכוין בו הבהמות אל תלמי השדה ומכביד יתד המחרישה לחרוץ בו את הקרקע, ובבואו אל סוף תלם שדהו שבמערב, הוא חוזר עם בהמותיו אל ראש שדהו למזרח ויתחיל משם תלם אחר סמוך לתלם ראשון, ובחזרתו זו אינו חורש כלל רק מוליך ומנהיג הבהמות הקשורות בדרבן וכלי מחרישה, בלתי חרישה עד בואו למזרח שדהו לחזור ולחרוש ממזרח למערב כתלם הראשון, הנה להיות שהנהגת הבהמות מסוף תלם המערבי לתחלת תלם המזרחי הוא צורך החרישה שאי אפשר בלעדה, לכן שפיר כלל קרא בלא תחרוש גם ההנהגה, והתבונן במלת יחדיו דקרא, שהוא נראה כמותר, דלאיסור חרישה גופה לא אצטריך כ"כ.. דאף בלא זה הוי ידעינן שאין האיסור רק בשניהם יחדיו השור עם החמור, כי לא נוכל נטעות ולומר שאסור לחרוש בשור לבדו וחמור לבדו, דהכתיב בשבת למען ינוח שורך וחמורך, אלמא שעושים בהם מלאכה (כמבואר כאן בספרי) ואם להורות שצריכים להיות קשורים יחדיו, גם לזה אין צריך קרא, דכל חרישה לא משכחת לה בשאינם קשורים בכלי המחרישה ואסורים יחדיו בל יוכלו לפנות זה לימין וזה לשמאל, ולמה זה הוסיף קרא מלת יחדיו, דחרישה גופה לא משכחת לה רק כשהם יחדיו, אבל כיון שנכלל בלשון לא תחרוש מידי דשייכא לחרישה שאי אפשר בלעדה, דהיינו הנהגת הבהמות פנויות ממלאכה מסוף התלם אל ראש התלם כדי להתחיל מחדש תלם אחר ממזרח למערב, והנהגה זו בחזרת הבהמות יכולה להיות אף בשאינן קשורות יחד בכלי המחרישה כיון שאז אינו חורש כלל, לכן הוסיף קרא מלת יחדיו, להורות שהנהגה זו אסורה רק כשהם קשורים יחדיו, וכמה נעמה בזה דרשת הספרי דיליף ממלת יחדיו לאסור הנהגה, (עיי' תוס' חולין ע"ח ב' ד"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו) כי מלה זו יורה דבלשון לא תחרוש נכלל כל המצטרף לחרישה והיא ההנהגה, ואם לא תפרש כן אין לדרשה זו מקום להנהגה, וכאילו היא פורחת באויר, ואין למלת יחדיו הצטרפות עם רישא דקרא, ולפי דרכנו אנו למדים עוד דהנהגת כלאים אינה אסורה רק בשיש בה משאת שום דבר, דומי' דמשאת הדרבן בעת הנהגת הבהמות בחזרתו אל תלם החדש, וכמ"ש רש"י כאן להנהיגם יחד זוגים בהולכת שום משא, (ומן התימה שדברי רש"י אלה היו בהעלם דעת הרב ב"ח ביו"ד סי' רצ"ז, שאוסר שם הנהגה לבדה בלתי שום משא, וע"ש בט"ז) הנה התבאר אע"ג דכל המלאכות אסורות בבהמות, לא אמר קרא לא תעשה כל מלאכה בשור ובחמור יחדיו, רק אמר לא תחרוש, לפי שיש בחרישה גם הנהגה בלא מלאכה: