הכתב והקבלה · שמות · פרק 19 · פסוק 13

סקל וגו' או ירה. הראב"ע פי' יורו עליו בחצים להמיתו, ויבע"ת יתרגם באבני ברדא או גירין דחלא יזרקון בי', ואונקלס ורש"י פי' ע"ד רבותינו, לפי שהסקילה היתה בשני פנים אם שישליכו המודח על האבנים ממקום גבוה אל מקום שפל, והוא מלשון פרעה וחילו ירה בים דהיינו הזריקה והרדיה ממעלה למטה, ולזה אמרו (סנהדרין מ"ה) שיהיה הנסקל נדחף תחלה ממקום גבוה ואם לא מת בדחיפה אז יסקלוהו באבנים (עי' רא"ם כאן) ונראין דבריהם, כמ"ש הרש"פ כי מלת וירה שהוא מבנין נפעל אפשר בו ב' מובנים, הא' שיהיה הנפעל שבו נפעל מפועל יוצא לשני פועלים, שהמורה בחצים הוא הפועל והחץ הוא הנפעל ראשון והאדם המקבל יהיה הנפעל השני, ואפשר ג"כ, שלא יהיה שם כ"א נפעל מפועל יוצא לאחד והיינו שיוזרק האדם מבית הסקילה מגבוה לנמוך, ואחר שהיסוד המאומת בכל מקום שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, מזה מוכח שאין במשמע הענין כ"א המובן הפשוט המצוי בכל נפעל שהוא נפעל מפועל יוצא לאחד והיא הדחיפה ממעלה למטה, האמנם שבמלת יסקל שהוא ג"כ מבנין נפעל א"א בענין אחר כ"א בהפעלה מפועל יוצא לשנים אחר שלא יפול שם סקל על האדם עצמו כ"א ע"י קבלתו אבני הסקילה, הפעולים מן הסוקל ובזה דבר הכתוב מפורש בענינו, משא"כ במלת יירה שהוא סובל ב' מובנים, בהכרח כדברי רבותינו שכל דבריהם אמת, וגם יפול על הענין היטב שם ירה, כי הדבר הכבד שנדחף ממקום גבוה הבלתי משופע הוא נופל תמיד על קו ישר בנפילתו הטבעית שהוא מה שתמשכנו אליו חומר הארץ: