הכתב והקבלה · במדבר · פרק 19 · פסוק 13

במת בנפש. מת של נפש אדם (רש"י) בי"ת בנפש הוראתו כמלת של, דומה לזה בצמר או בפשתים (תזריע י"ג נ"ב) שפי' של צמר של פשתים, ערא"ם שם וכאן:

בנפש האדם. זו רביעית דם (רש"י מגמ' דחולין ע"ב), דם מאדם קרא הכתוב נפש כי הדם הוא הנפש, אמנם דם האדם אינו מטמא אלא כשיצא כולו לאחר מיתה וא"כ מהו אשר ימות דאמר קרא בלשון עתיד ונ"ל שבא להורות על שיעור הדם שמטמא והוא רביעית, שהוא שיעור שהמיתה בא על ידו (ערש"י שם בחולין ד"ה מת). ובספרי דרש מן אשר ימות שאינו מטמא עד שעה שימות ולאפוקי גוסס שאינו מטמא שידוע לנו שהוא כחי לכל דבר, ע"ש. ויראה שאין זו דרשה גמורה ואינו אלא לאסמכתא בעלמא, דלשון העתיד דקרא יורה לכאורה הפך הדרוש, ובסוטה (מ"ג ע"א) ילפי' דגוסס אינו מטמא מקרא דבמותם יטמא, (במדבר ו'):

משכן טמא. אין זה טומאת הריחוק מהנגיעה בו, כי אין המשכן נטמא בביאת הטמא בו, אבל טעמו לשון חלול הפך הקדש, כמו וטמאו את שם קדשי (יחזקאל מ״ג:ח׳) [ענטעהרט, ענטווייהעט], שבביאתו בטומאה למשכן נוהג בו מנהג חול. והא דלא כתיב ובא אל משכן ה', להורות על טומאה שבפנים, כגון שנטמא במקדש ושהה שם שיעור שהייה או שהשתחוה נגד ההיכל נמי חייב כרת, כבשבועות ט"ז ב':

טמא יהיה. לרבות טבול יום אם נכנס למקדש ענוש כרת:

עוד טומאתו בו. לרבות מחוסר כפורים הטמאים הצריכים קרבן, אף שטבל והעריב שמשו, אם לא הביא כפרתו ונכנס למקדש חייב (מכות ח'). טעמם כי לשון יהיה הוא דרך החלטה להחליט אותו עוד לטמא, והערב שמש אין בידו לעשותו, וצריך להמתין על ביאת שמש שיעריב עליו, לכן שייך בו לשון החלטה יהיה. אמנם מחוסר כפורים דבר שבידו הוא שיוכל להביא בכל עת קרבנו, לא שייך להחליט אותו לטמא פן יביא קרבנותיו, לכן אמר עוד טומאתו בו, שהוא לשון ספורי, כלומר עוד לא טיהר עצמו מכל טומאתו (תלפיות):