הכתב והקבלה · בראשית · פרק 18 · פסוק 6

מהרי שלש סאים. להמפרשים הוא לשון קצר וצ"ל לכי מהר וקחי שלש סאים, ואולם המבין בחכמת ההלצה (רעטהאָריק) יבין כי אין כאן שום חסרון כי כן טבע הממהר לדבר דבר נחוץ ורב המהירות שלא להוציא מפיו כ"א הענינים הראשיים ויעזוב התיבות והמלות הטפליות המובנות מעצמן כי המה עליו למשא, וכמוהו נוכל לתרגם הענין בל"א (געשווינד ! דרייא מאאסס דעס פיינסטען מעהלס) עם סימן הקריאה בסוף להורות התעוררות, וזהו ההבדל שבין דברי הנפש המשכלת (שפראכע דעס פערשטאנדעס) ובין דברי הנפש המתאוה (שפראכע דעס אפפעקטס) (רוו"ה):

קמח סלת. אם האשה היא טובת עין אין בעלה צריך לבאר לה כל פרטי הדברים המשובחים שתסדר לפני אורח נכבד הבא אל הבית, כי היא מעצם טוב לבבה תכין את היותר משובח כראוי לפי דעת בעלה לערך הנכבד, ולפי שהאריך אברהם להזכיר באר היטב לקחת את הקמח ואת הסלת (זה לעמילן של טבחים וזה לעוגות, כבמדרש וברש"י) שהם דברי מותר, שיראה מזה אילו לא היה מבאר לה היה חושדה שתקח מן הקמח הגרוע ולא מן הסלת, לכן דייק ר' יצחק (ב"מ פ"ז) כתיב קמח וכתיב סלת מכאן שאשה עיני' צרה באורחים. והדברים פשוטים וא"צ לדברי מהרש"א שם בח"א לומר דדברי ר' יצחק אינם מסכימים עם דברי המדרש שמחלק בין קמח לסלת, ונהפוך היא שדברי שניהם מכוונים ומתאחדים, ורש"י כתב שם בדברי ר' יצחק היא אמרה קמח והוא אמר סלת, ולא ידעתי למה הוציא ר' יצחק משפטן, והרב בעל עיון יעקב האריך שם בדברי רש"י והוסיף בדחוקים, והוא ללא צורך, כי דברי ר' יצחק נוסדו על יתור לישנא דקרא וכאמור - עכ"פ יצא לנו מרבותינו ההבדל שבין קמח לסלת, ולדבריהם חסר וי"ו במלת סלת, וטעם חסרונו הוא מפני שהסלת נכלל בקמח והוא יוצא ממנו ונחשב כדבר אחד עמו, דומה למ"ש (חבקוק ג׳:י״א) שמש ירח עמד זבולה שחסר וי"ו ולא אמר עמדו לשון רבים מפני שהירח נכלל בשמש ומקבל האור ממנו, ושניהם כאחד קרובים: ויראה ששם קמח הונח בכלל על גרעיני התבואה הטחונים ושחוקים כמו שהם שנתערבו בו עוד החלקים שאין בהם צורך ותועלת למאכל, כגון הסובן והמורסן ועפרורית הדק, וכ"כ רש"י (בסוטה י"ד) קמח הכל מעורב כמו שנטחן, לכן נקרא קמח ע"ש המחוי ר"ל מחוי והתמעכות הגרעינים, ושם סלת הונח בפרט על החלק החשוב והמשובח הנשאר לבדו מגרעיני התבואה אחרי הטחנם והוסר מהם ע"י הניהול כל שאין בו תועלת למאכל כגון הסובן והמורסן וגם הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה שאין בו צורך לכן נקרא סולת על שם חשיבותו כעין שרש סלל שהוראתו השבח והחשיבות כמו סלו לרוכב בערבות סלסלה ותרוממך. עודך מסתולל בעמי, תתרומם ותתחשב על עמי, וגם בלשון ערבי תקרא התבואה המפוצלת מהקליפה החיצונה בשם סלת (ריינעס מעהל). ורש"פ אמר נקרא הקמח המזוכך והנקי ביותר בשם סלת מענין סלסלה ותרוממך שענינו (לרש"י שם והוא מדברי רבותינו) חזור בה חזור בה וכענין מסלסל בשערו שמסדרם בחזרה הנה והנה בדרך היותר נאות, ומזה מלת סלה שבמזמורי תהלים וחבקוק והוא ג"כ ענין החזרה והכפלה והוא סימן שיחזיר המנגן פרק השיר והמזמור עוד הפעם (וויעדערהאָלענד), וכ"ד שיש בו תשמיש מרובה בעוברים ושבים הנה והנה נקרא מטעם זה בשם מסלה, וכן ע"ש העסק המרובה שצריך לעשות בקמח לשיצא קב ונקי נקרא סלת, ואמרו (מנחות ע"ו) שהחטין של מנחות צריכות ג' מאות שיפה וה' מאות בעיטה והוא כדי להסיר הקליפה והחרצן שלו היטב ויצא הקמח נקי ביותר, ואף ר"י דפליג התם מודה הוא שצריך עכ"פ בעיטה מרובה להזדקקות הקמח. הארכתי קצת בזה לפי שראיתי לאחד המגמגם בדברי רבותינו בענין זה, באין מבין שדבריהם בנויים על אדני שרשי הלשון: