הכתב והקבלה · דברים · פרק 22 · פסוק 3

וכן תעשה לחמורו. פרט הכתוב חמור ללמדנו שאם אין לו סימן בחמור עצמו ויש לו סימן במרדעת שעליו אעפ"י שהוא בדבר הטפל לו יש בו חיוב השבה, וכן חיוב דוהשבותו לו שהמכוון בו ראה היאך תשיבנו לו, דלא בלבד שחייב להטפל בו שלא יופסד ויתקלקל, אף מחוייב להתעסק באבדה כדי לשבחה, ובחמור חיוב זה עליו אפילו גיזת זנבו שהוא דבר מועט ואין בו שוה פרוטה חייב לגזזו כשיגיע זמנו, כדי שיחזור ויגדל וישביח, וישיבנו לבעליו:

וכן תעשה לשמלתו. במציאת בגדים חיוב דוהשבותו לו מיוחדת להשגיח עליהם שלא יתקלקלו ממאכולת עש, וצריך לשטחם לפעמים ולא יניח אותם מקופלים יחד, ומחוייב לשטחם לשלוט בהם האויר, וצריך לנער אותם לפעמים בדרך שלא יופסדו, ולא יכה עליהם במקל, ולא ינערו אותו שני בני אדם, כי כל אחד מושכו אצלו ובנקל נתקרע:

וכן תעשה לכל אכדת אחיך. כי חיוב שמירת הדברים שלא יתקלקלו משונים זה מזה, כלי עץ כדי שלא ירקבו ישמש בהם לפעמים מעט. כלי נחשת ישמש בהם בחמין או בצונן אבל לא ע"ג האור שמשחיקן, כלי כסף כדי שלא יתעפשו ישמש בהם לפעמים בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן, קרדום לא ישמש רק ברך ולא בקשה כי יופגם ויופחת, ספרים, שמתעפשין כששוהין מלהפתח יקרא בהם לפעמים או יגלול אותם שיבוא בהם האויר. לכן שנה ושילש הכתוב וכן תעשה, ולא אמר בקצור וכן תעשה לחמורו ולשמלתו ולכל אבדת, ואמר אשר תאבד אחר שאמר לכל אבדת אחיך, ללמדנו שאינו חייב בהשבה רק כשקרוא אבדה לבעליו שיש בה עכ"פ שוה פרוטה, אבל אבדה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב להטפל בה ולא להחזירה, והוסיף קרא ומצאתה שהוא מיותר, דממציאתה קרא משתעי והולך, אבל ילמדנו בזה שאינו חייב להחזיר רק כשהוא קרוא מציאה למוצאה, שהוא עכ"פ שוה פרוטה, כי אבדה שאינה שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה אין חיוב השבה בה. - וכן מלת ממנו דקרא נראה מיותר, ובא להורות שאין חיוב השבה רק כשהיא אבודה ממנו כלומר מן הבעלים לבד ואינה אבודה לשאר כל אדם, אבל מה שהוא אבוד לבעלים וגם לשאר כל אדם אינה מצוי' אין בה חיוב השבה, לכן המוצא דבר בזוטו של ים שחוזר לפעמים לאחור מגבולו ומושך דברים אחריו, וכן בשלילות הנהר שיוצא חוץ לגדותיו ושולל שלל הנמצא שם, אין בו חיוב השבה מצד הדין, אפילו בא לידו לפני יאוש אפילו אמר לא מייאשנה ואפילו מרדף אחר השטיפה בטלה דעתו אצל כל אדם: