הכתב והקבלה · במדבר · פרק 15 · פסוק 31

כי דבר ה' בזה. אין לפרש מאמר זה כנתינת טעם, למה הוא בכרת לפי שבזה דבר ה', כי כבר אמר מקודם לזה את ה' הוא מגדף שהוא עון יותר גדול ממנו, אבל מלת כי הוא לתנאי, כענין כי תפגע שור אויבך, ותרגומו (ווענן), ונגד מה שדבר לפני זה בפורק עול בקום ועשה, דבר במקרא זה בפורק עול בשב וא"ת לבד, לכן אמר ואת מצותו הפר, כי לשון הפרה היא בטול מקיום מעשה, כענין וחסדי לא אפיר מעמו, הפר כעסך עמנו, וכן הפרת נדרים שענינם המניעה והבטול מקיום מעשה, וכן ארז"ל (סנהדרין צ"ט) ואת מצותו הפר זה המפר בריתו של א"א (ע' ר"ה י"ז קרקפתא דלא מנח תפלין ובתוס' שם), וטעם המקרא המונע עצמו מקיום מ"ע מצד בזוי דבר ה', שמבטל מ"ע בשב וא"ת מצד בזוי מצוה, גם ע"ז החמירה התורה לענשו בכרת. והנה מה שסיים הקרא עונה בה הוא סתום מאד, כי מי לא ידע שהמגדף והבוזה דבר ה' עון גדול, והיותר תמוה שבכל כ"ק לא הוזכר רק לשון עון, ורק כאן אמר עונה בתוספת ה"א, ונ"ל למה שלמדנו מדברי רש"י שתוספת ה"א הבא בסוף השם יורה לגדל ולחזק, עי' לך לך בויחשבה לו לצדקה, ובוארא והדגה אשר ביאור עתה, כמ"ש (בנחום ב') רכבה רוב רכב, ה"א יתרה הופך הלשון לכמה מרכבות, וכן סיר אשר תלאתה בה (יחזקאל כ״ד:ו׳) זוהם רב, וכן (יחזקאל מ״ז:י׳) למינה תהיו דגתם לשון רוב מינים, וכן (ישעיהו כ״א:ב׳) כל אנחתה השבתי, אנחתה לא מפיק ה"א והוא לשון אנחה מרובה, וכן (ירמיהו ו׳:ו׳) כרתו עצה לשון הרבה עצים, וכן דגה לשון הרבה דגים, וכן כאן, עונה, להגדיל ולחזק, ולהודיע אף שאין זה אלא בשב וא"ת, מ"מ מצד שהוא פורק עול המצוה מחמת בזיון דבר ה', הנה הוא עושה עון גדול, לכן ראוי להענש בעונש החמור: