הכתב והקבלה · שמות · פרק 30 · פסוק 13

כל העובר על הפקודים. דרך המונים מעבירין את הנמנין זה אחר זה (רש"י) לא הבינותי כיון שבאמת לא יהיו האנשים בעצמם נמנים רק ע"י מנין השקלים שהיו נותנים ולא היו הם בעצמם עוברים זה אח"ז, א"כ מה הוא לשון כל העובר, וגם אם הה"א כה"א היושב על כסאו (שמות י"א ה') שפירשו הראוי להיות יושב, ויהי' טעם העובר הראוי להיות עובר (דער דורכגעהען זאָללטע) עדיין אין טעם למלת על, כי הי' ראוי כל העובר לפקודים, גם להראב"ע שפירש כל העובר, שעברו משנותם עשרים, אין מקום למלת על, לכן נ"ל כיון דמצינו לשון עובר המקושר במלת על, ענינו חוב המוטל על האדם כמו לא יעבור עליו לכל דבר (כי תצא כ"ד ה') שטעמו לא יוטל עליו שום חובת עבודה, וכן גם עליך תעבר כוס (איכה ד׳:כ״א) יחול עליך חובת עונש, וכן עלי עברו חרוניך (תהלים פ"ח) כן העובר על הפקודים טעמו אשר יחול על הפקודים. החוב המוטל על הראויים להיות נמנים, ולפי שבפרשת ערכין (בחוקותי כ"ז) קצב למבן עשרים שנה ומעלה ערך נפשי חמשים שקל, וכאן בפקודים קצב שיעור מועט, וגם במחצית שקל יוצא ידי נתינת כופר נפשו, ואין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט) וגם מחצית השקל הוא כל חובתו, לכן אמר כל העובר, ר"ל כל החוב המוטל על הנמנים אינו רק מחצית שקל (דאס גאנצע וואס אויפגעלעגט ווירד):