הכתב והקבלה · שמות · פרק 30 · פסוק 12

כי תשא. לרש"י שתי מנויין היו, אחת בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה עגל ונתנו כל אחד מחצית השקל האמור כאן שמהם נעשו האדנים, ואחת בשנה השני' באייר משהוקם המשכן האמור בחומש הפקודים ונתנו כ"א מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. וכ"כ הרמב"ן צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בנ"י במנין יתנו כופר נפש מחצית השקל, ואמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אה"מ, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה כמ"ש וכסף פקודי העדה מאת ככר, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אה"מ, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם, וכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, וגם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו, ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פי' הראוי לעבור וגו', וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוי'. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה וכו', וא"כ שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל בפחות עברו בלאו, וראיתי לבעל הלכות ולכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה, עכ"ד הרמב"ן ע"ש. והגר"א אמר כי תשא וגו' הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם, וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן, אבל עכשיו לא נצטוה למנות כלל עד חומש הפקודים, ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במנינם שהרי שאול פקד בבזק וטלאים, וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו וגו' ולא נצטוה למנות, אבל הצווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, וזה יתנו וגו' הוא צווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין, וע"ז בא הצווי לא ירבה ולא ימעיט, וזה שלא מנו אותם בתרי"ג מצות, ועז"א ונתת אותו על עבודת וגו', והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והא הל"מ והמרומז בשם חז"ל, עכ"ד. הנה לדבריו צריכים אנו לפרש מלת זה יתנו, כאלו אמר עתה יתנו, כי מלת זה יורה גם להוראת הזמן הנמצא עתה, כמו זה לי עשרים שנה (בראשית ל״א:מ״א) כלומר כעת (נון), וכן קול דודי הנה זה בא (שה"ש) כעת בא, ויעקבני זה פעמים, כי עתה שבנו זה פעמים (ע' מכילתא דרשב"י), ונמצא מלת זה מזווג עם מלת עתה (מלכים א י״ז:כ״ד), עתה זה ידעתי (יעצט, נון, נונמעהר), וכן זה יתנו, כעת יתנו. אמנם לא הבינותי אם מיושב דעת בעלי מוני המצות שלא מנו לא ירבה ולא ימעיט בכלל הלאוין, עדיין יקשה עליהם במנותם נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה לצורך הקרבנות מהמקראות אלה, ערמב"ם ריש הלכות שקלים ובסה"מ סי' קע"א ובחינוך סי' ק"ה, ושתיקת הראב"ד והרמב"ן שלא השיגוהו בזה הוי' הודאה לדבריו. ודע דממדרש רבותינו מבואר כרש"י ורמב"ן שהי' כאן מנין דאיתא במדבר רבה (פרשה ב' ד' רי"א) בעשר מקומות נמנו ישראל וחד מנהון במעשה עגל כי תשא את ראש בנ"י (ע"ש שחסר תשלום המאמר, אמנם בתנחומא (פ' כי תשא) המאמר שלם, וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא (פרשה יו"ד סי' י"ד), ואיתא עוד התם (ססי' ד') כשנכנסו במצרים מנאם וכן יצאו למדבר מנאם ואף כאן כי תשא את ראש. אמנם בתלמוד ירושלמי מבואר כהגר"א שלא היה מנין, ותרומת מחצית השקל קודם מלאכת המשכן, דאיתא פרק קמא דשקלים) תרומת הלשכה בתחלתה שנ' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותאני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה, וכ"כ הרמב"ם בפירושו שם התרומה הראשונה היתה בר"ח ניסן בשנה השנית כשהוקם המשכן. ודמיתי להוכיח כדעת הגר"א גם מתלמודא דידן מדאמרי' (יומא כ"ב) אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה, מדכתיב ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים. ואם כדעת רש"י ורמב"ן שהיו מצווים כאן להמנות ולנדב למלאכת המשכן, א"כ אית לן מקרא מפורש בתורה שאף במקום מצוה אסור למנות, ולמה שבק תלמודא מקרא דאוריית' ומייתי מקרא דנביאים, אלא ע"כ כהגר"א דקרא קמא דכי תשא לא משתעי ממנין של מצוה, כי לא היה כאן מנין כלל, ורק אזהרה לדורות, א"כ אינו מוכח דאף למצוה אזהר, לכן מביא מקרא דבזק וטלאים. ובאמת אין זו הוכחה נגד רש"י ורמב"ן, דתלמודא רוצה למילף איסור מנין לדבר מצוה אף במקצת ישראל, וזה לא מצי למילף מקרא דילן דמשתעי ממנין כל ישראל, כי גם אחד מהם לא נמנע מנדבת מלאכת המשכן, ככתוב כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם, לכן יליף לי' מקרא דשאול, שלא הי' שם מנין רק לחלק מן האומה, כמבואר שם שלש מאות אלף איש, ולא נמנו לגלגלותם כ"א ע"י בזק וטלאים, ושפיר מוכח דגם במקצתן המנין אסור אפי' לדבר מצוה. ונהי דליתא לדברי הרא"ם שהפריז על המדה לומר דבמקצתן ליכא לאיסור' דמניינא כלל, וסמך דבריו ממה שפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי הגתי (שמואל ב י״ח:ב׳), ולא הי' בהם מגפה ואדרבה הצליחו ונצחו, ודבריו אלה כבר דחויים ועומדים מן המחברים (עיי' במשכיל לדוד), מ"מ זה ברור שיש הבדל גדול בין מנין כל ישראל לבין מנין קצתם, דאל"כ מאי אהנו לי' לשאול במנין הבזק וטלאים, דהא קרא קצווח ונתנו איש כפר נפשו להשם בפקוד אותם, ואין בבזק וטלאים נתינת הכפר להשם (ואף שאין החיוב לדורות מחצית השקל דוקא כמ"ש הגר"א, עכ"פ נתינת דבר מה להשם לכופר נפש הצריך קרא בפירוש) אלא ע"כ שמובדלים אלה המניינים זה מזה. דבמנין כל עדת ישראל הצריכה התורה נתינת כפר להשם דוקא, משא"כ במנין קצתם ולאלה די להם שלא ימנו לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר, אף שלא בא ממנו כפר נפשם להשם. ואפשר שמטעם זה כאשר נצטוה יואב בדבר המלך למנות את כל ישראל נשמט מלמנות קצתם, ככתוב (דברי הימים א כ״א:ו׳) ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב. ונשמר בזה עכ"פ מלעבור על המפורש בתורה באיסור מנין כל ישראל. והנה מה שהתעוררו המפרשים על מה שנאמר ביהושע (ח' יו"ד) וישכם יהושע בבקר ויפקד את העם, וכן בדוד (שמואל ב י״ח:א׳) ויפקד דוד את העם אשר אתו, שלא הזכיר בהם קרא בפירוש שלא מנאם לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר כמו שהוזכר בשאול בבזק ובטלאים (ש"א י"א ט"ו) ונדחקו בישובו, ובאמת אין צורך אל הדחק, כי מי יכריחנו לפרש לשון פקידה שביהושע ודוד ענין מנין, והיטב נוכל לפרשו לשון ופקדו שרי צבאות בראש העם, שענינו שימת השגחה על מצבם, העיון בתיקון וסדר המחנה, והשקפת מערכתם למלחמה, ולזה לא הוזכר לא ביהושע ולא בדוד סכום העם אשר פקדו, כי לא הי' שם מנין, אמנם בשאול היתה פקודתו למנין, לכן הזכיר שם סכום מספרם, והוצרך לבזק וטלאים. והמלך דוד שאמר (שמואל ב כ״ד:ב׳) ופקדו את העם, ונענש במגפה, כי ביאר אחריו שפקידתו הוא למנין כמ"ש וידעתי את מספר העם (ובדברי הימים א כ״א:ב׳) אמר בפירוש ספרו את ישראל ואדעה את מספרם: