הכתב והקבלה · במדבר · פרק 18 · פסוק 18

ובשרם יהיה לך. מכאן ילפינן דאף בכור בעל מום ינתן לכהן (בכורות כ"ח א') והכהן יוכל לזמן את ישראל לאכילת בכור בעל מום ואפילו נכרי, מדכתיב בבכור בעל מום (ראה י"ב ט"ו) הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל, ורק בכור תם אתקש בקרא דילן לחזה ושוק (בכורות ל"ג). ואמ"ו הגר"ע איגר בתוספותיו למשנה (בכורות פ"ה מ"ב) הקשה דנימא דבכור בעל מום לא נאכל רק לשני ימים ולילה אחד כבכור תם דמהיקישא דחזה ושוק דקרא דילן, דלענין זמן האכילה לא שייך למילף מצבי ואיל דאם כן נימא גם כן דבכור בעל מום אינו צריך שיהא נאכל תוך שנתו, ונימא דתאכלנו שנה שנה לא קאי רק אבכור תם. ע"ש שהניח בצ"ע. וקושיא זו אין לה מקום רק אם היה ברור דהא דבכור בעל מום יש לאכלו תוך שנתו הוא מן התורה, אם כן חזינן דלענין זמן אכילה לא מדמינן בכור בעל מום לצבי ואיל, ושפיר יקשה דנימא גם לענין זמן דשני ימים ולילה אחד לא נדמהו לצבי ואיל, ובאמת יש לנו חבל נביאים דסברי שאינו מה"ת, הרא"ם בס' היראים (סי' שנ"ב) כתב, הא דאמרינן (בכורות כ"ו ב') בכור בין תמים בין בעל מום נאכל תוך שנתו שנאמר תאכלנו שנה בשנה, נראה דאסמכתא בעלמא הוא דקרא לא איירי אלא בתם. וכן כתב הרב בטורי אבן (ר"ה ו') דבכור בעל מום מה"ת מותר להשהותו יותר משנה, ורק מדרבנן צריך לאכלו תוך שנתו. ובתשו' שיבת ציון (סי' כ"ד) הביא בשם אביו בעל נ"ב, דאיתא בירושלמי אמר ר' אילא זאת אומרת דשנה של בעל מום אינה מחוורת, הרי מפורש שהוא רק מדרבנן. וגם מתלמודא דילן משמע הכי, מדאמרינן (בכורות כ"ח א') דמפני השבת אבדה לבעלים אמרו רשאי לקיימו למ"ד יום, ואם הוא מדין תורה איך יתירו מפני השבת אבדה להשהותו יותר משנה. וכ"ד הפרישה והט"ז (יו"ד סי' ש"ו ס"ז) דהא דבכור בעל מום נאכל תוך שנתו, הוא מטעם דלא ליתי לידי תקלה בגיזה ועבודה. ומה שמתמה שם מדברי הרמב"ם שכתב (פ"א מבכורות ה"ח) הבכור נאכל בתוך שנתו בין תמים בין בעל מום שנאמר לפני ה"א תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו, ע"כ דדריש שנה בשנה נדרש לפניו ולאחריו. דמבואר דעתו דגם בבכור בעל מום שיהיה נאכל תוך שנתו הוא מן התורה, ע"ש. לדעתי אין הוכחה מזה כלום, שמצאנו להרמב"ם גם במקום אחר שאינו מדקדק בכך, דבהלכות חגיגה (פ"ב ה"ג) כתב, קטן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית אביו חייב להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות שנאמר יראה כל זכורך, ע"כ. אף על גב דחינוך אינו אלא מדרבנן ובפירוש אמרו שם בחגיגה קרא אסמכתא בעלמא הוא, וקרא אצטרך לדאחרים, מכל מקום לא נמנע הרמב"ם מלהביא המקרא (ע"ש בלח"מ) אם כן הכא נמי אף על גב דכליל הרמב"ם בכור בעל מום עם בכור תם ומביא עליהם המקרא, אין מזה הוכחה דדעתו שהוא מן התורה. (ע"ש בשיבת ציון בשם בית אפרים שהאריך לחלוק על המבי"ט דסובר שהוא מן התורה) ואחרי שמבואר, דמה"ת מותר להשהות בכור בעל מום אחר שנתו, וגם לענין זמן אכילה מדמינן בכור בעל מום לצבי ואיל, אם כן גם לענין זמן דשני ימים ולילה אחד מדמינן לצבי ואיל. וראיתי בספרי (ראה פיסקא ע"א) דיליף מצבי ואיל דבקדשים בעלי מומין אין בהם תורת מחיצה, ע"ש. ולא ידעתי למה לא יליף גם להך דהכא שאין תורת זמן בקדשים בעלי מומין ומותר לאכלם אחר שני ימים ולילה אחד. ושם בפיסקא ע"ה ממעט מחיצה בחולין מן ואכלו בשעריך, וממעט זמן בחולין מן בכל אות נפשך, ולמה בקדשים בעל מום לא ממעט רק מחיצה ולא זמן: