הכתב והקבלה · במדבר · פרק 18 · פסוק 15

פרה תפדה. בבכור אדם הקדים מעשה הפדיון לנפדה, ובבכור בהמה הקדים הנפדה למעשה הפדיון, כי בבכור אדם הפדיון חיוב הכרחי, ואף שהפריש חמש סלעים לפדיון בנו, אם נאבדו חייב באחריותן עד שיבואו ליד כהן, וכיון שנתינת הפדיון חיובי לכן הקדימו במאמר לנפדה. אבל בבכור בהמה אין הפדיון הכרחי, שאם אין רוצה לפדותו עורפו לפטר חמור, וכן אם הפריש שה לפדיון פ"ח וקודם שבא ליד כהן מת השה אינו חייב באחריותו ופטור, דמיד כשהפריש השה יצא הפ"ח לחולין, לכן בא מעשה הפדיון מאוחר לנפדה. (עי' בכורות י"ב ב' נ"א א'). וכבר הוזכר כח מצב המאמר בקדימה ואיחור התיבות שבו (באחרי מות י"ז י"ג וכסהו בעפר) דלעולם התיבה המוקדמת עיקר המכוון בו. ורבותינו הלכו בדרך זה במכדרשב"י (ויקרא י"ד ב') או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי, תרין שלמין אמאי הכא וכו' מאי איכא בינייהו וכו' דאקדים שלמא בכלא ובגין כך שלום קדם. יעשה שלום לי מאי טעמא לא אקדים שלום הכא וכו' ע"ש רעיון נשגב:

בכור הבהמה הטמאה. לא בכל בהמה טמאה נוהגת דין בכורה, רק בחמור לבד (ספרי) ואפשר שלזה הוסיף ההי"ן, הבהמה הטמאה להורות על מין בהמה טמאה שהזכיר במקום אחר ופטר חמור (בא י"ג י"ג) ובספרי דרשו על לשון בהמה טמאה דאמר קרא: