הכתב והקבלה · שמות · פרק 34 · פסוק 26

לא תבשל גדי. דע דלענין בישול אין הבדל בין אם הבשר מותר או אסור, והמבשל בשר נבלה בחלב ג"כ לקי, וכן לענין אכילה והנאה דעת הרשב"א שהמבשל בשר נבלה בחלב אית ביה איסור אכילה מטעם בב"ח, דהוי איסור מוסיף דאתוסף ביה איסור הנאה, ודעת הרמב"ם (בפירושו לכריתות במשנה דיש אוכל אכילה אחת) שאין בבשר נבלה בחלב איסור משום בב"ח, דלא דברה תורה רק במותר לא באסור, וכיון דלא חל עליה לאו דאכילה גם לאו דהנאה לא חל, דלא יתכן לומר שמותר באכילה ואסור בהנאה דחד בחבריה מישך שייך בכל אופן, ולא נוכל לומר מגו דאתוסף איסור הנאה, כי על זה אנו דנין אם הוא אסור בהנאה, שאינו בגדר בשר בחלב ואינו אסור בהנאה. (הכי אסבר לה הרב בכרתי (סי' פ"ז סקי"ג) כי לשון הרמב"ם שם משובש ומגומגם, ע"ש). ויש לעורר ע"ד הרמב"ם בזה ממה שרצה (בבכורות ו') להוכיח דחלב בהמה טהורה שריה ואין בו משום אמ"ה, מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודי' שרי', ודחי אימא חלב לחוד' אסור באכילה ומותר בהנאה, בב"ח נמי בהנאה אסור, מבואר מזה דאף שאין האיסור באכילה משום בב"ח מכל מקום אית ביה איסור הנאה. ודוחק לומר שהרמב"ם אמר לפי האמת דחלב שרי', וזהו עיקר חדושו דבב"ח דכל חדא וחדא שרי', לכן אמר דקרא לא מיירי מבשר נבלה, ושקלי וטרי' דתלמודא בהוכחת היתירה דחלב, לא אמר רק בתורת דחוי שאין כאן הוכחה גמורה משום דאיכא למימר דמשום איסור הנאה לחוד כתבה רחמנא ללאו דלא תבשל, אף שהאמת אינו כן, ולהורות דהיתירה דחלב מקרא נפקא לן כדאמר התם במסקנא. והדבר צריך ביאור, גם לא ידענא במאי דפשיטא ליה להרמב"ם דלענין אכילה והנאה לא מיירי קרא רק במותרים לא באסורים, ולענין בשול אף בבשר נבלה קמשתעי קרא וחייב עליה משום לא תבשל. ועוד הא איסור אכילה בבשול תלוי, כי רק דרך בשול אסרה תורה אכילת בב"ח: