הכתב והקבלה · שמות · פרק 19 · פסוק 16

ויהי קולות. מדעת רבותינו מבואר שאין קולות אלה קול רעמים כדעת המפרשים, כ"א קול דבור של עשרת הדברות, כאמרם במכילתא רואים את הקולות רואים את הנשמע, וכפירש"י שם קולות היוצאים מפי הגבורה. ואמרו עוד במכילתא ויהי קולות, קולות משונים זה מזה, שהיו משמיעים את האדם לפי כחו שכשעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה היו שומעים הדבור ומפרשים אותו. ומהלך דרכי הלשון מסכים לזה, כי בכל מקום שהוזכר לשון קול על הרעם מבואר בצדו לשון רעם, כמו קול רעמך בגלגל, מן קול רעמך יחפזון, וירעם בקולו נפלאות, בקול כמהו תרעם (עמ"ש פ' בא ויהי קולות וברד), אמנם כשלא הוזכר מלת רעם אין לשון קול כ"א קול הדבור (וואָרטשטיממע) כמו כי שמעת לקול אשתך, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וישמע אברם לקול שרי. תדע שכן הוא, כי בפ' ואתחנן לא הוזכרו במקרא הקולות והברקים כ"א קול הדבור של עשרת הדברות, וכתיב שם אם יוספים אנחנו לשמוע את קול. מבואר מזה שהדבור של עשרת הדברות נקרא בענין קול, וכדעת רבותינו:

וברקים. גם בזה אין אנו מוכרחים לפרשו על הברקים הנראים אחר הרעם (בליטץ), כי בכל מקום שיובן עד"ז אינו רק כשהוזכר אצל הרעם או אצל הגשם, כמו קול רעמך בגלגל האירו ברקים, ברקים למטר עשה, אבל בכל שאר מקומות אין פירושו כ"א זהר וצחצוח (גלאֶנצענד, שטראהלענדע) כמו אם שנותי ברק חרבי, לנוגה ברק חניתך, חרב הוחדה וגו' למען היה לה ברק, פירש"י זהרורית, וכן חרב מרוטה למען ברק מתורגם צחצוח. והענין בזה, כי לרבותינו היו עשרת הדברות נראה לעיני כל ישראל בשעת מ"ת, כמ"ש קול ה' חוצב להבות אש פירש"י שהיה הדבור של עשרת הדברות יוצא בלהבות אש ונחקק על הלוחות כתבניתם, ובתיב"ע דבורא הוה נפיק כשלהובין דנורא ומתחמי על משריתהון דישראל ומתחקק על לוחי קיימא, ובמכדרשב"י אינון קלין הוו מתגלפי בהאי חשוכא עננא וקבלא ומתחזיין בהו כמו דאתחזי גופא; וע"ז הענין אמרה תורה מלת ברקים, שעשרת הדברות היו מזהירים באור מצוחצח בלוחות עד שהיו נראים לעיני כל ישראל. ונ"ל לתת טעם לדבר זה שהיו הדברות נראות לעיניהם חוץ ממה שנשמעו לאזניהם כי לשונות הדבור והאמירה הנאמרים אצלו ית' בכל המקומות הוא בעצמו דבר קשה מאד לקרבו אל הדעת, כי לא יצוייר דבור רק מגרון ולשון וכלי דבור, ואין מקום לכל אלה אצלו ית' המרוחק מכל מיני גשמיות תכלית הריחוק, ואין לנו מקום להנצל ממוקש הטעות בזה רק לומר שהוא קול נברא לשעתו, ובדרך פלא התגשם רצונו ית' ונתהוה ממנו קול דבור עד שיהא נשמע לאוזן השומע; והנה במעמד מקבלי התורה, שהאזהרה הראשונה בו היא לא תעשה לך פסל וכל תמונה, שנכלל בו גם אזהרה לבלי הגשימו ושאין בו ממאורעות הגופות, א"כ איך ישמיע לאזניהם קול עשרת הדברות האלה, והדבר סותר את עצמו, ומשמיעתם הדברות בנקל יוכלו אנשי המעמד הנכבד להטעות ולדמות בנפשם דלא יצוייר קול הדבור בלתי כלי דבור גשמיים מוחשים, ולתקן הטעות הזה הראה לעיניהם אותן הדברות עצמן בלהבות אש, ממנו ילמדו לדעת, כמו שהדברות הנראות הוא בלי ספק דבר נברא, ככה קול הדברות איננו בקול דבור האדם שהמלות נחתכות בשפה ולשון וגרון, אבל הוא קול נברא לשעתו (עי' רמב"ם פ"א מיסודי תורה הי"א, ובדברי המפרש שם, ובדברי החבר לכוזרי במאמר ראשון סי' פ"ט צ"א):

וקול שופר. איתא במכדרשב"י (יתרו ד' פ"א) קול שופר כד"א שפר קדם דריוש, מלכי ישפר עלך. ותו איתא התם (ויקרא ו' ב') קול שופר קול דאקרי שופר. למדנו מדבריהם שאינם מפרשים שופר כאן על הכלי שתוקעים בו, כי לא יתכן שישמשו למעלה בכלים גשמיים מוחשים (ועי' דברי רמב"ן כאן על מ"ש רש"י שהיה שופר של איל יצחק), לכן פירשו שהקול בעצמו נקרא שופר; ואם נלך אחר עיקר הוראת שם שופר, דעת רבותינו בזה מכוונת גם עם משפטי הלשון, כי שם שופר מסתעף מענין ברוחו שמים שפרה (איוב כ״ו:י״ג) שפירשוהו השמים הם יפים במראה צהיר ובהיר (הייטער, קלאר), ומזה הונח שם שופר על הכלי המשמיע קול צלול וברור (העללטאֶנענדעס אינסטרומענט), וממשפטי הלשון לשמש בשם אחד על הפועל ועל הפעולה, כמו לשון ושפה המורים על המבטא (שפראכע), ועל כלי המבטא (צונגע, ליפפע), וכן פי ישמש על המבטא (אויסשפרוך) על פי פרעה, ועל אבר המדבר (מונד), וכן הרבה שמות ישמשו על הכלי הפועל ועל הפעולה, ככה שם שופר ישמש גם על הכלי גם על הקול בעצמו, הקול הצלול והברור (העללער קלארער טאן) נקרא שופר, וכן הכלי המשמיע קול צלול וברור נקרא שופר. ובזה יתיישב היטב לשון המקרא (פ' בהר) והעברתם שופר תרועה, שאם נפרש שם שופר על הכלי היה מן הראוי לומר תרועת שופר, קול התרועה נסמך אל כלי השופר, וכמ"ש הללוהו בתקע שופר, וכמו שלא יסמך שופר אל קול, ולא נאמר שופר קול כ"א קול שופר, כן ראוי לומר תרועת שופר לא בהפך, ולזה נדחקו המפרשים שם לשנות פת"ח הפ"א לקמ"ץ ולהוסיף אות ב', כאילו כתיב והעברתם בשופר תרועה, אמנם אם שופר הונח גם על הקול בעצמו שפיר נסמך שופר אל תרועה, וטעם והעברתם שופר תרועה (איהר זאללט ערגעהען לאססען איינען העללען טאָן דער תרועה) תשמיעו קול צלול וברור, ומפרש איזה קול צלול וברור ישמיעו ע"ז אמר תרועה, הקול הצלול והברור יהיה קול תרועה, לא תקיעה או שברים וכדומה משאר הקולות; וכן הנאמר שם תעבירו שופר בכל ארצכם, יוסיפו המפרשים מלת קול, ואין צריכים להוספה זו אם נפרש שופר על הקול בעצמו; וטעם קול שופר כאן, שהיה קול הדברות קול צלול וברור, עד שהיו כלם יורדים לתוכן ועומק המושג המכוון בדברות, וכמ"ש כאן במכילתא שהיו שומעים את הדבור ומפרשים אותו, ואמרו (בספרי האזינו) יסובבנהו ויבוננהו, יסובבנהו לפני הר סיני שנא' והגבלת את העם סביב, יבוננהו בעשרת הדברות מלמד שהיה הדבור יוצא מפי הקב"ה והיו ישראל מסתכלין בו ויודעים כמה מדרשים יש בו כמה הלכות יש בו כמה קלים וחמורים יש בו וכמה גז"ש יש בו, ואמרו במס' סופרים, פנים אל פנים דבר ה' אל כל קהלכם, פנים תרין אל פנים תרין הא ארבעה פנים, פנים למקרא פנים למשנה פנים לתלמוד פנים לאגדה, ובשבת (דפ"ח) כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה יוצא בשבעים לשון כלומר לשבעים פנים, וכ"א בתיקונים (תיקון כ"ב דס"ב ב') ומתרין דבורין נפק קלא ואתפלג לשבעין קלין לקבל שבעין אנפין. ובמכדרשב"י לא הוי קלא דלא הוה נהיר בנהירו עלאה ומסתכלין בי' בחכמתא עלאה רזין עלאין וגנזין טמירין. גם כבר ידענו שבעשרת הדברות נכללין כל התרי"ג מצות, כמבואר היטב בפי' הרמב"ן לשיר השירים, ובמאמר השכל לראב"ן שמפרשים כמה פרטי מצות הנכללים בכל אחד מן הדברות, עד שמכלל עשרת הדברות יוצאים באר היטב כל התרי"ג מצות, וכבר הזכיר רש"י מזה ס"פ משפטים בשם רבינו סעדיה. הנה על כל אלה יאמר כאן וקול שופר:

חזק מאד. מלת חזק כאן הוא כלשון מיעוט מחזיק את המרובה, כלי מחזיק ארבעים סאה (ובדברי הימים ב ד׳:ה׳) מחזיק בתים שלשת אלפים, ר"ל בית קבול המחזיק ותופס דבר הנכנס בו (עי' במכדרשב"י ויקרא ו' ב'), וטעמו כאן, שהיו קול הדברות מחזיק ומכיל בתוך פנימיותו כוונות עמוקות מאד (זעהר אומפאססענד, פיעל ענטהאלטענד, אינהאלטרייך); והדעת נותנת שלא היה קול הדברות רק לכוונה הפשוטה המובנת מהם בהשקפה ראשונה, דלפי"ז לא היו צריכים אל המראה הגדולה הזאת, כי לפי הכוונה החיצונה הפשוטה, אין בדברות רק מצות שכליות מובנות לכל אדם מדעת עצמו, ומה צורך אל ההכנה הגדולה וגלוי השכינה. והאמת בפי רבותינו שהיה מודיע להם כל הכוונות הפנימיות והעמוקות שבעשרת הדברות, ואין זה דבר תימה, כי אנו רואים מדרכי החכמה העליונה לכוין בפעולה אחת תכליות רבות, כי כן הוא גדרה בכלל, כמו שאנו רואים במעשה היצירה ובפרט באיברי בעלי חיים, שתכוין באבר אחד אל כוונות שונות, האף להריח ולנשימה ולדחות הליחה העודפת ולייפות תאר הפנים, הרי אלו תועליות רבות במצוע אחד, וכן רבות ביצירה לאין מספר, א"כ אינו רחוק שתכוין החכמה העליונה בדבור אחד אל כוונות מתחלפות וכולן אמת אחת. וכבר צודע שמקור עליון של התורה ושרשה הנעלם נעלה מאד, היא ראשית ושרש אצילות קדשו ית' סוד המלבוש העליון, אמנם טח עינינו מלראות בעוצם קדושתה עומק מושגה ואורה הפנימי, ואף כשהיא מדברת בעניני זה העולם התחתון היא רומזת בהם ענינים פנימים וגבוהים מאד למעלה לאין תכלית, ויש בה סודות נפלאות ענינים נשגבים ונפלאים בסוד ה' ודרכיו, ועליהם ביקש המלך האלהי גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. היוצא מכלל הדברים שבמקרא זה יודיענו איכות הדברות עצמם ובאיזה אופן נתודעו לעם עשרת הדברות. ולפי"ז שהקולות והברקים הם הדברות עצמם, א"כ מה שאמר אח"ז ויוצא משה את העם, אין פי' שאחר שנשמעו הקולות הוציאם משה, כי אמנם פי' אחר שהוציאם משה נשמעו הקולות, כמו וירם תולעים ויבאש, שפי' אחר שהבאיש, כי יש הרבה ווי"ן יורו על התיחסות שני משפטים המצטרפים זה אחר זה בבחינת הזמן:

ויחרד כל העם. אין הכוונה בזה חרדה הטבעית שיפחד האדם מדבר אשר יגרום לו רעה וצרה או שימות פתאום וכיוצא באלה מדמיונות המחרידות לב האדם מחצי הזמן אשר תחת השמש, כי למה יחרידם ויבהילם ויפילם בפחד פתאום המבלבל דעת האדם עד שאינו מיושב בדעתו, והוא ית' התכוון להשמיעם את דבריו במעמד הנכבד הלזה, ואיך יבינו וישכילו אם נפלה עליהם אימתה ופחד ואין דעתם פנוי', אבל המכוון בו חרדה שכלית, בהשיגם הענינים האלקיים והביטם הנוראות והנפלאות האל המראים רוממות ה' וגדולתו המסבבים לנפש אדם חרדת הרוממות ויראת הכבוד העליון, כדרך תמימי ה' אשר נגעה יראת ה' בלבבם במדה גדולה, שיחרד הלב מפני רוממות כבוד יוצרו המצוייר בו באמת; ויחרד. לשון תימה והשתוממות כפירש"י על ויחרד יצחק חרדה, וכת"א שם ותוה יצחק תיוהא. ויותר נ"ל כי ענין ויחרד העם הוא ענין חרדת הנבואה, כי כל הנביאים אינם רואים מראה הנבואה רק אחרי שהם יראים ונבהלים ומתמוגגים שאיבריהם מזדעזעים וכח גופם כשל ועשתנותיהם מתטרפות כדי שיתבטלו הרגשות הגוף ולא תהיה בהם מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, ותתפשט הנפש מן הגוף ותהיה פנוי' להבין בצורות הקדושות הטהורות, כמ"ש (דניאל י׳:ח׳) ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח, והודי נהפך עלי למשחית וכשמעי ואני הייתי נרדם (מרוב פחד) על פני ובדברו אני עמדתי מרעיד, ונאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו; ובחרדה זו אשר בלעדה בלתי אפשרי לזכות למראה הנבואה הוא שנפלו בה העם מקבלי התורה, כי כולם בשעה זו זכו אל הנבואה בשמעם קול ה' אלקים מדבר מתוך האש עשרת הדברים, כמבואר במאמר בעבור ישמע העם בדברי עמך, ולהיות שכולם זכו להיות נביאים באותה שעה, לכן הוצרכו לבוא תחלה אל הכנת הנבואה מצד גופם, והוא החרדה וההרעדה (וענין חרדה זו היא הנקרא במקום אחר מיתה באמרם ועתה למה נמות וכמ"ש שם), ובמכדרשב"י צ"ד, בההוא יומא דקיימו ישראל על טורא דסיני אעבר זוהמא מנייהו ואשתארו ישראל גופין מצוחצחין בלא טנופא כלל: