הכתב והקבלה · שמות · פרק 19 · פסוק 18

והר סיני עשן. אין המכוון בזה שאש שלמעלה הוא מעלה עשן אבל טעמו שהוא ית' עשה שהר סיני היה עשן כלו מפני שירד ה' עליו באש, לבל יוכלו העם להסתכל בשכינה ויזונו עיניהם ממנה (רמ"א):

ויחרד כל ההר. סבת רעש הארץ הם רוחות עבים ועשנים נכנסים בבטן האדמה, וכאשר לא ימצאו נקבים ומקומות לצאת תרעש הארץ מפני האד הנעצר שמה, אבל בהר סיני לא היה הדבר כן, כי היה יוצא עשן והרוח מתחת לארץ רב ועב כעשן הכבשן, ועם כל היציאה המופלגת ההיא חרד כל ההר מאד, וזה יורה כי מהשם היתה זאת והיתה נפלאת בעיניהם, כ"כ המפרשים. ולולי יראתי הייתי אומר שאין חרדה זו מוסבת לההר עצמו כ"א לאנשי מעמד שהיו עומדים סביבות ההר, ומוסיף בזה על מה שאמר מקודם ויחרד כל העם אשר במחנה, וזה, מלת כל ענינו היקף וסביבה (אומגעבונג) מלשון כליל (כליל תפארת בראשו נתת) שהוא כתר ועטרה ע"ש שהיא מקפת ומסבבת את הראש (קראָנע, קראנץ) וכשם עטרת שהוא מענין היקף וסביבה כמו עוטרים את דוד (ש"א כ"ג) שהיו מקיפים ומסבבים אותו מצד אל צד, וכשם כתר מן כתרו את בנימין (שופטים כ׳:מ״ג) ענין סבוב והקפה. וכן נזר (הנזר אשר על ראשו, שמואל ב א׳:י׳) מן זר זהב סביב, ככה שם כליל הונח על הכתר ועטרה ע"ש הקיפו את הראש ומסבבו, ומזה הונח על הארוסה ביום חופתה שם כלה, לפי שבו ביום היא מוקפת ומסובבת בתכשיטין, וזהו שם כלל הנאמר בפרטיו, כי הוא כמו גדר המקיף במושגיו כל מושגי פרטיו. ומזה אמר (מלכים א ח׳:כ״ז) השמים לא יכלכלוך, לא יוכלו להקיף אותך ולהחזיקך אל תוך היקיפם. ולפי שהוא ית' מתואר אצלינו בבחינת ממלא כל עלמין ובבחינת מקיף כל עלמין, לכן יתארוהו חכמי אמת בשם כל (עי' מכדרשב"י תרומה קל"ד ב') ומזה שם כלי (מים חיים אל כלי) לפי שכותליו מקיף ומסבב את חללו והמונח בתוכו (אומפאססען) ומזה מלת כל כאן, וטעם כל ההר, סביבות ההר והיקיפו (דיא אומגעבונג דעס בערגעס) אמר ויחרד כל ההר מקיפי ההר העומדים סביביו תחתיו נפלו בחרדה והשתוממות נפלאה במה שהיה לעיניהם התגלות כבוד העליון ית'. והיה א"כ כאן שתי מיני חרדה, הקולות והברקים לא היו סבה רק לחרדת העם לפחותי המדרגה לא לחשובי מעלה שביניהם, אמנם התגלות כבודו ית' היתה סבה לחרדת כלם כי כל העומדים בהיקף ההר וכל המסבבים אותו נתפעלו ונתרגשו בהשגתם כבודו ית'. והודיע עוד כי החרדה הזאת השניה היתה במדרגה יותר גבוה על הראשונה, לכן הוסיף כאן מאד. ואפשר שנכלל בזה גם מליצת חדה הנפלאה שבפי רבותינו, באמרם (שמות רבה סי' כ"ט) כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה אופנים לא עפו שרפים לא אמרו קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש הדמים הקב"ה כל העולם והשתיק העליונים והתחתונים וכו'. אף שלחלושי השגה כמונו נמנעה פתרון חדה זאת הנפלאה עכ"פ ידענו שבסתר דבריהם טמון אוצר כלי חמדת רעיונות נשגבות, והוא הנכלל גם כן במאמר ויחרד כל ההר מאד, ההיקף כלו שמחוץ לההר היתה בחרדה והשתוממות נפלאה מכבוד העליון שנתגלה בארץ. עיין מה שכתבתי סוף פרשת שלח ט"ו כ"ב ולא תעשו. ובמקץ מ"א נ"ד רעב בכל הארצות: