הכתב והקבלה · במדבר · פרק 35 · פסוק 23

והוא לא אויב לו. ממקרא זה למדונו רבותינו שהשונא לבעל דין לא ידון אותו (דלא מצי לאפוכיה בזכותיה) וכן שני דיינים ששונאים זא"ז פסולים לדון (דמפני שנאה שביניהם דעת כל אחד לסתור דברי חברו ויצא משפט מעוקל) אמרו (סנהדרין כ"ט) והוא לא אויב לו ידוננו, ולא מבקש רעתו, מכאן לשני ת"ח ששונאים זא"ז אין יושבין בדין כאחד, בהשקפה ראשונה יפלא דהא קרא ברוצח ונרצח משתעי לא בדיין, ורש"י שכתב שם דאי ברוצח הא כבר כתיב (ואתחנן ד' מ"ב) והוא לא שונא לו, לכן דרשוהו אדיינים דסמוך ליה ושפטו העדה, וזה לחוד לא יספיק להוציא עי"ז קרא מפשטי', ונ"ל דמלישנא דקרא עצמו מוכח דלא ברוצח ונרצח ידבר, דא"כ היה לו לומר ולא בקש רעתו בפעל עבר שהרציחה כבר עברה, ועוד דאי והוא לא אויב לו על הרוצח קאי, היה לו להקדימו למאמר ויפל עליו וימות כבמקראות הקודמים שיקדים תכונת נפש הרוצח לפעל רציחה. אם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימות, או באיבה הכהו וימות, בפתע בלא איבה בלא צדיה בלא ראות. הנה כל זה יורה שאינו מוסב על הרוצח, ולרבותינו ניחא מאד, דכולה פרשה מדברת בשעה שהרוצח עומד לפני הדיינים, כאמרו [פי"ב] ולא ימות עד עמדו לפני העדה למשפט, והולך ומבאר אח"ז איזהו מזיד ואיזהו שוגג, ובמה שאמר ויפל עליו וימות נגמר ענין השוגג, ועתה יתחיל לדבר מאיכיות השופטים שהרוצח עומד לפניהם למשפט דממנו קרא משתעי, וכמו שאמר גם אח"ז והשיבו אותו העדה) ע"ז אמר והוא לא אויב לו, לא יהיה אחד מן השופטים אויב לו לרוצח, והזהיר עוד שלא יהיה באחד מן השופטים שום חששא שממנו יסובב רעה לרוצח, כי אף שאין בלבו שום טינא עליו לחייבו, מכל מקום יוכל להיות סבה לחייבו, כגון שאין השתוות דעת דיין זה עם דעת דיין אחר היושב עמו בדין, ומצד שלילת אהבה לא ניחה דעתיה בדעת חברו, ולבו נוטה לסתור דבריו ובזה יצא משפט מעוקל ויצמח רעה לנדון לחייבו, ע"ז אמר ולא מבקש רעתו, לשון מבקש ישמש גם על ההשתדלות בהשגת דבר על ידי סבות ומסובבים, כענין ויבקשו לשלוח יד, מלת והוא מוסב על אחד מן העדה שהנדון עומד לפניהם, ואף שעדה לשון נקבה יאמר והוא לשון זכר, כמו שאמר אח"ז ושפטו העדה ולא אמר ושפטה, כי אישי העדה זכרים הם ואמר שם בלשון רבים כי המשפט יוצא מבין כלם, אמנם בהרחקת השנאה ובקשת הרע, שהיא אזהרה לכל אחד מהם אמר והוא לשון יחיד: