הכתב והקבלה · שמות · פרק 22 · פסוק 7

ונקרב וגו' אם לא שלח. פירש"י בעה"ב והוא השומר יקרב אל הדיינים לדון עם זה ולישבע לו שלא שלח ידו בשלו, וכתי"בע ויתקריב מרי ביתא לקדם דייניא ויומי דלא אושיט ידי', ולפי"ז כלול במאמר אם לא שלח ידו גם הגנבה, כי אם גנבו הרי שלח ידו בשל אברו יותר ממי ששלח ידו להשתמש בו לצרכו בלבד, והרא"ם הוכיח כן מסוגית התלמוד דבלשון אם לא שלח ידו כולל ג"כ הגנבה שלא גנבו הוא אלא נגנבה הימנו, ע"ש, אמנם לרמב"ן אין השבועה הרמוזה במלת ונקרב על שלא שלח ידו בשלו אלא על הגניבה שטען בה, ולא הוצרך הכתוב לפרש אותה, מפני שהוא מבואר בעצמו שהשבועה לא תהיה כ"א לקיים טענתו, וכאילו אמר שמה שהצריך הכתוב לישבע בטענת גנבה להפטר בה הוא בתנאי אם לא שלח ידו בפקדון, אבל אם שלח בו יד להשתמש לצרכו קודם שטען שגנב כבר נעשה עליו גזלן וחייב לא על הגניבה בלבד אף על האונסין. (ע' ברמב"ן ורא"ם); והנה ממשמעות לשון המקרא יש הכרעה להרמב"ן, כי כל לשון אם הבא אחרי ענין שבועה או אלה, המכוון בו תמיד שלילת הדבר והפוכו, כמו השבעה אם תשקר לי (בראשית כ״א:כ״ג) דתרגומו דלא תשקר בי, וכן הרימותי ידי אל ה' וגו' אם אקח (שם י"ד), תהי נא אלה וגו' אם תעשה עמנו רעה (שם כ"ו כ"ח), שהמכוון בהם שלא אקח שלא תעשה, חי אני וגו' אם יראו (במדבר י״ד:כ״א) שלא יראו (ערש"י שם), חי ה' אם יומת (שמואל א י״ט:ו׳) חי ה' אם אקח (מ"ב ה') שלא יומת, שלא אקח, ותרגומו (דאס ניכט), ומלת אם לא הבא אחרי שבועה המכוון בו החיוב (בעיאהונג), כמו (ישעיה י"ד) אם לא בתים רבות לשמה יהיה, וכן (במדבר י״ד:ל״ה) אם לא זאת אעשה, שהמכוון בכל אלה, החיוב באמת כאשר דמיתי, באמת בתים רבים, באמת אעשה (וואהרליך, איך ווערדע), הנה לפי היסוד הזה הנהוג בלשון, סיוע להרמב"ן שאין מאמר אם לא שלח ידו מוסב על השבועה, כלדעת רש"י, דא"כ תהיה השבועה הפך המכוון, שישבע שבאמת שלח ידו, ולרמב"ן ניחא דמאמר אם לא שלח ידו הוא מאמר תנאי; והנה לרש"י צריך לדחוק ולומר דלשון אם לא כאן הוא זר ויוצא מדרך חביריו, ומלת אם לא פי' אשר לא, כמו עד אם כלו לשתות (בראשית כ״ד:ל״ג), עד אם דברתי דברי (שם ל"ג), אם אני לא אעבור (שם ל"א) כמש"ש רש"י, וכן כאן אם לא שלח, כמו אשר לא שלח; אמנם גם להרמב"ן יקשה יותר סתימת הכתוב ענין שבועתו, ואין דרך הכתוב לסתום אלא לפרש, ולכל הפירושים צריך ביאור שהזכירה התורה הטפל והעלימה העיקר, הזכירה קריבת השומר לפני הדיינים, והעלימה עיקר חיוב שבועתו; לכן נ"ל שאין מלת ונקרב כאן הקריבה הגשמית המוחשית, אל הדיינים, רק קריבה רוחנית עיונית, (כמו מלכים א ב׳:ז׳) כי כן קרבו אלי, שהוא קריבה רוחנית מחשבית, וכענין שם קרבן הנאמר בקרבנות שהוא קירוב עיוני רוחנית אל הש"י, ולשון קריבה בנפעל היא לקבל דין ומשפט, כמו ונקרבתם בבוקר (יהושע ז׳:י״ד), וכן ונקרב בעה"ב אל האלהים (האלהי' הוא שם קדש), ר"ל בע"הב ישים אלהי' נגד פניו וכאלו מתקרב עצמו לעמוד לפני אדון שופט כל הארץ, ולאמת טענתו לפניו שלא שלח ידו, ואין מלת אם כאן מלה תנאית אבל הוא לשון אמת, ונעלמה הנו"ן במלת אם כמו שנעלמה ממלת אמת, ויש הרבה אם במקרא המפורשים בלשון אמת, כמו אם רחץ ה' את צואת בני ציון (ישעיהו ד׳:ד׳) פי' באמת רחץ, וכן (שם כ"ט) הפככם אם כחמר היוצר יחשב, וכן (משלי כ"ג) כי אם יש אחרית, ר"ל כי באמת יש אחרית, וכן כי אם תם הכסף (בראשית מ״ז:י״ח) באמת תם הכסף וכמ"ש הרד"ק, (ועמ"ש בויצא, ואם יהיה אלהים עמדי). ופי' שיתקרב לפני אדון כל ית' שבאמת לא שלח ידו, ותרגומו (שטעללע זיך הין פאָר גאָטט, בעשטאֶטיגענד, ניכט האנד אנגעלעגט צו האבען), ובזה תוכן ענין שבועה בלישנא דקרא בלי דוחק:

במלאכת רעהו. הכוונה בפקדון שמסר בידו, כתרגומו במה דמסר לי' חברי', והוציא הפקדון בלשון מלאכה כי ממונו של אדם יקרא מלאכה, כמו לרגל המלאכה (בראשית ל"ג י"ד) והוא על המקנה, ובא לומר שאסור להשתמש בפקדון כלל, שאם הפקדון בע"ח אסור לעשות בו מלאכתו, ואם הוא כלי אסור להשתמש בו, כי השמוש בכלי יקרא ג"כ מלאכה, שהרי הכלי עשוי' למלאכה לתשמיש (רב"ח):