הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 15

במספר שנים אחר היובל. פירש"י ע"ד הפשט בא להזהיר על ההונאה, שימכור ויקנה לפי השנים והתבואות שהיא ראויה לעשות מעתה עד היובל, ע"ש. לפירושו היה ראוי לומר במספר שנים עד היובל, לא אחר היובל, ואמר הרא"ם אמת שהקונה והמוכר אינם מביטים רק על השנים הנשארים עד היובל וכפי מספרם יהיה השויון לא השנים שעברו מהיובל עד עת הקנין והמכר, כי מה להם לשנים שכבר עברו, אמנם הכתוב תפש השנים שעברו אחר היובל תמורת השנים שנשארו עד היובל, מפני שמתחייב זה מזה, שאם מספר השנים שעברו אחר היובל הוא מספר רב יהיה מספר השנים הנשארות עד היובל מספר מעט, ע"ש והדברים דחוקים. ול"נ דלפירש"י מלת אחר כאן ישמש על יחס הגבול שאליו כמלת אֶל, כמו וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳) דתרגומו למדברא, וכמש"ש. וטעמו כאן במספר שנים אל היובל. ובחנת ותדע כי מדוייק היטב מלת אחר כאן בכוונת אֶל, כי השנים הבאים אחר עבור היובל אינם נערכים כלל עם מה שהיה לפניהם, כי היובל העבר הוא סוף לשבע ימי השמטות שהיו לפניו, ובכלותו יתחיל מנין חדש של שבע שמטות, וכל מקח וממכר הנעשה במשך זמן זה יחזרו וישובו ביובל הבא בסוף שבע השמטות, וסוף כל דבר נקרא אחור, כמו יקשיב וישמע לאחור (ישעיהו מ״ב:כ״ג) הגידו האותיות לאחור (שם מ"א) [דיא צוקונפט, פאָלגע, שפאֶטערע צייט] לכן אמר אחר היובל, מספר שנים הנערכים ומתייחסים אל היובל שיהיה בסופם. אמנם לרבותינו (בת"כ ובערכין י"ט) יזהיר כאן את המוכר ואת הלוקח, דלוקח מוזהר להשהות בידו השדה לכל הפחות שתי שנים עז"א במספר שנים תקנה, והמוכר מוזהר להניחו מכור ביד הלוקח לכל הפחות שתי שנים ואפי' רצה הלוקח, על זה אמר במספר שני שנים ימכר. כי כמו שנתנה התורה הגבלה סופית אל המכירה שלא יתמשך יותר ממ"ט שנים, ככה נתנה הגבלה ראשית אל המכירה שלא תהיה פחות משתי שנים. ויראה שיש בזה צד אונאה, דבין למוכר ובין ללוקח לא ניחא להו בבטול דמכירה בפחות משתי שנים, זה כבר השתדל לקנות דברים הנצרכים לעבודת השדה עבדים וכלי מחרישה, וזה כבר התחיל להשתמש בדמי המכירה, ואם ישתנה עליהם הענין יהיה להם פסידא. והוסיף קרא, אחר היובל. כלומר שהקנין על מספר השנים יהיה אחר עבור שנות היובל, ולהורות שבשנת היובל עצמו אין מכר ואין קנין כי זהו עצמו של יובל להורות שאין הארץ לשום אחד מהם, כמ"ש (פ' כ"ג) כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי (ע"ש רש"י) וכיון שאינו שלו אין בידו למכרו לאחר, וכדשמואל (ערכין כ"ט) המוכר שדהו בשנת היובל עצמו אינה מכורה כל עיקר ק"ו מה מכורה כבר יצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר, ומטעם זה אפילו התנו המוכר והלוקח על מנת שלא ישוב ביובל, אף על פי שתנאי כהאי גונא מהני בשביעית לא מהני ביובל, וטעמא מדכתיב כי לי הארץ דרחמנא בעי שיהיו הכל יודעים בקדושתה של ארץ ישראל ושהיא שלו (כמ"ש הר"ן בחי' ס"פ השולח, והרא"ה (בחינוך סי' של"נו בשם רמב"ן, והנמ"י פ' הזהב). ואמר אצל המוכר מספר שני תבואות, שצריך המוכר להניח את הלוקח לאכול שתי תבואות בשתי השנים, ולהורות שאם היתה אחת משתי השנים שביעית או שנת שדפון וירקון אינה עולה מן המנין, ולשון שני תבואות פי' שתי שנים הראויות לתבואה, כי שני תרתי משמע הזמן והמספר. ולרש"י שפירש גם מקרא זה על השנים הנשארות עד היובל, ומקרא זה הוא הכלל אל מקרא שאחריו שהוא הפרט, (כמ"ש הרא"ם) היה יותר ראוי לומר שנות תבואות. (ונ"ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר"ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב"מ ע"ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר"ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא. ולפי"ז מלת אחר קרוב למ"ש לפי פירש"י, וממה דאמרינן שם בב"מ, כיצד יעשה ילקח וכו' דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן):