הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 25 · פסוק 14

תמכרו או קנה. אזהר קרא למוכר וללוקח. ואמר תלמודא (ב"מ נ"א) וצריכא. דאי כתב רחמנא מוכר. משום דקים ליה בזבינתיה (כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה) אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה אימא לא אזהריה רחמנא באל תונו. ואי כתב רחמנא לוקח. משום דקא קני דאמרי אנשי זבנת קנית (אם לקחת חפץ המתקיים שפר הוא אצלך שלא הוצאת המעות ביציאה והרי הוא מתקיים לך) אבל מוכר דאבודי אוביד דאמרי אינשי זבן אובד (שיכלו המעות בהוצאת) אימא לא. צריכא. וכתב אמ"ו בתוספת ר"ע וקשה אמאי לא נקט תלמודא בפשוטות, דאי כתב רחמנא לוקח, י"ל כיון שהמוכר לא יהי' החפץ בידו ואינו יכול להראות לתגר ולא יוודע לו שנתאנה. מש"ה אזהר ללוקח מלאנות למוכר, אבל מוכר ללוקח דמסתמא יראה לתגר ויתבע אונאתו, ואם לא יראה הויה מחילה ברצון, הו"א דמותר להונותו, (ודצריך להחזיר אונאתו בודאי ידעינן חדא מחברתה. והצריכותא אינה אלא על האזהרה) וצ"ע. ע"כ. ונ"ל דקושיא זו יש לה מקום אי אמרינן דאזהרת אל תונו אינה רק באונאת שתות, דאז יש לחלק בין לוקח שיוכל להתודעות מאונאתו. בין מוכר שאין מקחו בידו, אבל כי אמרינן דאזהרת אל תונו איתיה גם בפחות משתות, וגם באונאה כל דהו מוזהרים עליו. א"כ תו אין חילוק בין יוכל להראותו לתגר או לא, דאף בהתודע האחד שנתאנה לא ניתן להשבון, אם כן אי לא אזהר קרא רק ללוקח שפיר הוי ילפינן מניה אזהרה למוכר, לכן קאמר תלמודא שהיה מקום לטעות שהמוכר לא הוזהר מצד דאבודי אוביד. וכמו שפירש הרשב"א. כיון דאיכא מוכר דאוביד כגון בעה"ב במאני תשמישתיה דלית ביה אונאה, אי נמי במוכר קרקעותיו, הו"א דליכא אונאה לשום מוכר, ואף תגר דודאי מרויח בזביניה אינו מוזהר דלא חילק הכתוב, לכן אצטריך קרא אזהרה למוכר. - ומכאן היינו יכולים לפשוט ספיקתו דהרא"ש, שנסתפק (פ' הזהב סי' כ') אי בפחות משתות אין שם אונאה כלל, או אף בפחות משתות כל שיש בו שווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חברו, ע"ש. ולפי המבואר יהיה מוכרח דהאזהרה היא גם בפחות משתות, ומצאתי להרב פני יהושע (דף נ"ו ב') שכתב יראה בפשיטות דגם בפחות משתות אסור מק"ו דקרקעות דלית בהו אונאה כלל לענין השבון ולית בהו לאו אפ"ה אסור לכתחלה פחות משתות, דכיון דכתיב במספר שני תבואות ימכור לפי רוב השנים, משמע דכשמוכר לו שנה אחת או שתים אחר היובל אסור למכור לו בשווי' אלא צריך לנכות לו בעד השנה סלע ופונדיון אע"ג דליכא שתות אלא חלק אחד ממ"ח, מכש"כ במטלטלין דאסור לכתחלה אפילו בכל שהוא, ע"ש:

אל תונו. אין ספק שהמאנה את חברו לדעת עובר בלאו זה בין במטלטלין בין בקרקעות, שבהן דבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל; אמנם דין מיוחד יש במטלטלין שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון שהוא נוהג במטלטלין ולא בקרקעות, והוא קבלה ביד רבותינו וסמכוהו אקרא שאין אונאה לקרקעות, כלומר חזרת הממון אינו בקרקעות; גם יש בקרקעות אונאה בטועים במדה ובמנין, ואפי' בפחות משתות וכש"כ במטלטלין (רמב"ן), ולפירש"י נצטרך להטות המקראות מפשטן ולומר שיהיה כל פסוק עומד בעצמו, ולפי רוב השנים תרבה מקנתו וגו' אינו דבוק עם אל תונו דלעיל מניה, וערא"ם:

איש את אחיו. אחיו ולא הקדש, מכאן שאין אונאה להקדשות (ב"מ נ"ו ב') דכיון שאמר תחלה לעמיתך מיד עמיתך, היה ראוי לומר אל תונו זה את זה, ומדאמר אחיו אתי למעוטי הקדש, ואמ"ו בתוספת ר"ע כתב וקשה לי הא אחיו כתיב בקרא דלא תונו איש את אחיו דמוקמינן באונאת דברים, ואמאי לא קאמר לעמיתך ולא הקדש, דהא כל אינך קרקעות עבדים ושטרות ממעטינן מהך קרא וכי תמכרו מיד עמיתך, ואמאי לא נקט בהקדש ג"כ הך קרא לעמיתך ולא דהקדש, וצ"ע, עכ"ד. ובאמת לעמיתך ממעטינן מיניה מילתא אחריתי כדאיתא בבכורות (י"ג ב') לעמיתך ולא למצרי, למצרי מאל תונו איש את אחיו נפקא, חד במצרי וחד בהקדש, ע"ש. (ודע שהלשון מגומגם במ"ש דלא תונו איש את אחיו מוקמינן באונאת דברים, כי בלאו אונאת דברים לא כתיב אחיו, כ"א עמיתו) ודע דהנך דאמעטו מדין אונאה, כבר כתב רש"ל דמכל מקום לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת, שאמרו בו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון זה בגופו וזה בממונו: