הכתב והקבלה · במדבר · פרק 35 · פסוק 4

אלף אמה. ואח"ז אמר אלפים באמה ? דעת הרמב"ם (פי"ג משמטה) שמגרשי הערים הם שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה, אלף הראשונים מגרש, והאלפים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים, וכ"ד הרא"ה בס' החינוך מצוה שמ"ב, כבמתני' רפ"ה דסוטה, אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים, וביאור לשון המקרא לדעה זו נ"ל כי בימים הקדמונים היה להם לפני העיר סמוך לשער שתי מקומות רחבות פנויות, ונקראים רחוב וחוץ (כבירמי' א') שוטטו בחוצות ירושלים ובקשו ברחובותי', (ובמשלי ז׳:י״ב) פעם בחוץ פעם ברחובות, יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים, חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, וכ' שם הגר"א שהמרחב הפנוי הסמוך לשער העיר נקרא רחוב, ששם נמכרים צרכי העיר ושם מתקבצים לסחורה, (ולכן הזקנים והשופטים היו יושבים בשער העיר סמוך לרחוב לשפוט בין איש לרעהו בעניני הדברים הנעשים ברחוב), וכמ"ש (בד"ה ל"ב) ויקבצם אל רחוב שער העיר, (נחמי' ב') אל הרחוב אשר לפני השער, ומקום הרחוק מן העיר יותר סמוך לרחוב הוא הנקרא חוץ, והיא כמו שער הסוסים (ירמיהו ל״א:מ׳), ואלו שני המרחבי' אשר לפני העיר נקראי' בלשון רז"ל (שבת ו') סרטיא ופלטיא, הנה על המקום הפנוי הסמוך לשער העיר הנקרא רחוב אמר כאן מקיר העיר וחוצה אלף אמה, ר"ל המקום הפנוי המתחיל מן קיר העיר ומתרחב ויוצא עד התחלת המקום הנקרא חוץ יהיה אלף אמה, ואח"כ אמר ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה. ירצה ממקום הנקרא חוץ לעיר והוא סוף הרחוב משם יתחילו למדוד אלפים אמה, ולפי"ז אין לשון מחוץ לעיר דומה ללשון מקיר העיר וחוצה, אבל הם נבדלים זה מזה הבדל רב, כי מקיר העיר וחוצה הוא מקום הפנוי הנקרא רחוב, ומסוף הרחוב ואילך הוא הנקרא מחוץ לעיר. אמנם לרש"י ורשב"ם אין נותנין למגרש רק אלפים אמה לכל רוח, הפנימיים למגרש והחיצוניים לשדות וכרמים, וכפ"י הרלב"ג והרב"ח, והוא לפי הגרסא (בעירובין נ"ו) תחום ערי הלוים אלפים אמה צא מהן אלף אמה מגרש, ולדעתם אלף אמה שמקיר העיר וחוצה דקרא קמא נכללים באלפים האמה דקרא בתרא, ולשון מחוץ לעיר הוא בעצמו לשון מקיר העיר וחוצה. וקרוב לומר לדעתם כי אלף דקרא קמא איננו מספר קצוב, כמו. דבר צוה לאלף דור (תהלים קמ"ה), דתרגומו לאלפי דרין, וכן שומר הברית לאלף (בואתחנן) תיב"ע לאלפי דרין וכ"ה במקצת נוסחאות ת"א שם וכמ"ש (שם ה' יו"ד) ועושה חסד לאלפים, וכפ"י ראב"ע שם לאלף דור בא מספר קצוב תחת בלתי קצוב, וכן כאן אמר תחלה שסביבות הערים יתנו אלף אמה (טויזענד עללען), ר"ל כמה אלפים בלתי קצוב. ואח"כ ביאר באיזה אופן יתחלקו אותן האלפים סביבות העיר, וי"ו ומדותם הוא לביאור משפט הקודם. אמנם מדכתב קרא לשון הכולל מספר הקצוב ושאינו קצוב שתי כוונות מתחלפות לכן דרשו עליו רז"ל (בעירובין נ"ז, ובסוטה כ"ח). והרמב"ן אמר בפשט המקראות האלו וז"ל תחלה אמר שיתנו למגרש אלף אמה סביבות העיר כנגדה שיהיו לה לארכה אלף אמה ת"ק לרוח אחד ות"ק לרוח השני, וכן לרחבה ת"ק לכל רוח, ואח"כ אמר שיעשו רבוע של אלפים על אלפים ותהיה העיר באמצע הרבוע, ולא הוסיף בזה הפסוק על המגרש שכנגד העיר, כי העיר היא אלף על אלף ולכל צד ת"ק הרי אלפים, אבל הוסיף ליתן מגרש כנגד הקרנות, שאמר לעשות ריבוע של אלפים על אלפים כדי למלאות הקרנות, ונמצאת העיר חלק רביע במה שנותנין ללויים, וכן משמע לשון ומדותם את פאת קדמה אלפים באמה, שאם היה אומר למדוד מן העיר אל החוץ אלפים אמה לכל רוח, היה אומר ומדותם מחוץ לפאת לעיר קדמה, אבל ומדותם את פאת קדמה היא מדידת הצד ההוא, וכל הצד קרוי פאה כמו מאה באמה אורך לפאה האחד, שפי' לעבר כולו, והנכון שיהיו האלף שסביב העיר כנגדם למגרש שלא יזרע, והאלף שבקרנות לשדות ולכרמים. (כך העתיק הטור בפי' לתורה את לשון הרמב"ן ז"ל, אמנם בפירושי הרמב"ן שלפנינו הלשון מגומגם מאד); האמת דלפירושו החשבון מכוון, ואני בער ולא אדע דלפי' קרא משתעי דוקא בעיר שהיא אלף על אלף, והיכן מצא הרמב"ן שיעור זה, ואף שאמרו סוף ערכין שערי הלויים לא היו כרכים גדולים אלא ערים בינונים, מ"מ לא נתצמצם מקום תחנותם אלף על אלף דוקא, ועוד דלפי' הרמב"ן אלף אמה דקרא אינו אלא בצירוף שני הרוחות וזה אינו במשמע, גם לדבריו אלפים אמה אינו מכנגד העיר ולהלן רק לצד הרבוע, א"כ ריה"ג ור"ע דפליגי התם רפ"ה דסוטה הם מהפך להפך, דלר"ע אלפים אמה הם מכנגד העיר ולהלן כתחומי שבת, ולריה"ג רק מצד הרבוע, לכן נ"ל יותר כדעת הרמב"ם; ודע דגם להרמב"ם ולרש"י אין המכוון מדידת אלפים אמה לארבע רוחות כנגד העיר לבד, והקרנות לא תהיה להם, כי נאה להם לערים שתהיה להם אחוזה מרובעת, והוא הנכלל לדעתי במלה סביב שאה"כ, כי אף שישמש לשון סביב גם על הסביבה החלקיית הסובב ומתפשט רק על רובו של דבר או חלק גדל ממנו, מ"מ על הרוב יורה שם סבב על ההיקף השלם עד שיהא נעוץ ראשו בסופו, כי להיותו מונח בעצם על הקו החיצון המקיף בגשם לא ימנע הענין משיהיה מקיף את הגשם כולו, אחר שהניקף הוא בעל תכלית בעצמו מכל סביביו, ויש לו למקיף מקום להתפשט ע"פ כולו, כמו זר זהב סביב, מסגרת סביב, שענינם שיהיה מסובב בשלמות שלא תהיה שם נקודה בלתי נכללת בהיקף, ודומה לזה רבי המספר במקראות שיורה סביב על הסביבה הכללית, ומזה הענין לשון סביב שאמר כאן, שיהיה המגרש מסבב את העיר סביבה כללית בלי הפסק קרנות בינתים, אבל יהא נעוץ סופו בתחלתו, וזה א"א רק כשגם הקרנות מגרש והוא המרובע: