הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 21 · פסוק 12

ומן המקדש לא יצא ולא יחלל. ערש"י ומ"ש עליו הרא"ם ובקרבן אהרן ובצדה לדרך. והנה להרמב"ם (פ"ב מביאת מקדש ה' ו' ז', ובסה"מ סי' קס"ה) כוונת המקרא הוא כה"ג מותר לו לעבוד כשהוא אונן על מתו, ואין העבודה מתחללת, הא אחר אם לא יצא חלל, כלומר כהן הדיוט שהוא אונן אין העבודה מותרת לו והוא מוזהר שלא יעבוד, ואם עבד והוא אונן חלל עבודתו, ומנין שעבודת האונן פסולה, מק"ו אם בעל מום שאוכל בקדשים אם עבד חלל, אונן שהוא אסור בקדשים דין הוא שיחלל, ע"ש בדבריו. הנה הך ק"ו אית, בתלמודא (זבחים ט"ז) בשם תנא דבר"י, ולדידי, אזהרת אונן אינו מומן המקדש לא יצא אלא מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה, ע"ש. והא דנקט הרמב"ם קרא דומן המקדש לא יצא לילפותא דאזהרה, וקא שביק ילפותא דתנא דבי ר"י מהן הקריבו. נראה דזה אינו אלא לר' יוחנן בן ברוקא דסובר (פסחים פ"ב) דאף בשאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר גם כן ישרף מיד (ערש"י זבחים שם ד"ה קסבר מפני הטומאה) אבל לת"ק דכשאין פסולו בגופו טעון עבור צורה, וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' ק"פ ה"ג, לא נוכל לומר מפני אנינות נשרפה, דא"כ אמאי שרפוה מיד היו להם להניחו עד אחר עבור צורה. לכן נקט הרמב"ם ילפותא דאזהרה לאונן מקרא מומן המקדש לא יצא. אמנם כיון דבמקרא זה אינו מפורש כ"כ דבדיעבד עבודתו פסולה, וכדקאמר תלמודא התם ר"א מ"ט לא אמר מומן המקדש לא יצא, אמר ליה מי כתיב הא אחר שלא יצא חלל, לכן צירף הרמב"ם לזה הך ק"ו ליליף מיניה דבדיעבד חלל, (ואפשר דמאי דקאמר תלמודא התם, דלתנא דבי ר"י אין האזהרה מומן המקדש לא יצא, חלול בגופי' כתיב ביה, הוא בלשון תמיה, כלומר אטו כתיב בגופיה דקרא דבדעבד חלל), והדברים פשוטים עד מאד בדעת הרמב"ם, ולא נתעוררתי לכותבם, אלא מפני שראיתי להרב בנודע ביהודה בסוף ספרו, שמתקשה בדעת הרמב"ם דיליף פסול דעבודת אונן מק"ו דבע"מ כתנא דבי ר"י, הא לדידיה אזהרת אונן מהן הקריבו ומפני אנינות נשרפה וע"כ סובר אנינות לילה מדברי תורה. והרמב"ם פסק אנינות לילה אלא מד"ס, וקושיא זו חמורה ועצומה כ"כ לדעתו עד שמהפך מפני זה גרסת התלמוד שלפנינו, ע"ש. ולדעתי אין כאן התחלת קושיא, דלהרמב"ם אין האזהרה מהן הקריבו אלא מומן המקדש לא יצא: