הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 26 · פסוק 40

והתודו וגו' אף אני וגו' וזכרתי וגו' והארץ וגו' אף אני וגו'. כבר התעוררו המפרשים על קושי המשך הפסוקים האלה, כי אחרי שהתודו היה מהראוי שיהיה בכלל מודה ועוזב ירוחם, ולמה אמר אחר הוודוי אף אני אלך עמם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, והכביד עונשם אחר הוודוי יותר ממה שהיה בלתו, וכן אחרי שאמר וזכרתי את בריתי והארץ אזכור היה מהראוי שבזכירת זכות האבות והארץ שירחם עליהם, ואיך יאמר אחר כך שתעזב מהם הארץ בהליכתם בגלות מעלי'; ולדעתי חמש הפסוקים האלה כולם הם כוללים ענין וודוים, שבהכירם גדול חטאם ויודו עליהם, יצדיקו עליהם את הדין ויודו שלטובתם הענשתים בקושי הצרות ובכור הגליות, כדי להכניע יצר לבבם הרע, אולי ישובו מדרכיהם הרעה וייטיבו מעשיהם למען יזכו מצד מעשיהם הטובים להזכיר להם זכות אבותיהם והארץ; גם בעת התודותם על חטאם ישימו על לבם להצדיק עליהם דין שמים, יתודו שהארץ היתה ראויה להיות נעזבת מהם כדי לרצות בשממותה בטול השמטות והיובלות, יכירו וידעו באמת שבמדה ומדה נפרעו יען פרקו מעליהם עול המצות והחקים; ועוד יבואו בעת וודוי חטאם לכלל דעת להכיר הטובות הגדולות שהטבתי עמהם בהיותם בארץ לא להם, אף שלא היו רק כשה אחד בין שבעים זאבים מכל מקום הייתי עומד עליהם לשמרם כרועה את עדרו; כוונה זו נכללת בהמשך חמשת פסוקים אלה, אמר. והתודו וגו'. יכירו חטאתיהם ועונותיהם, ישימו על נפשם בתתם על לבם כי הם ואבותיהם הלכו עמי בקרי,