הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 26 · פסוק 39

ואף בעונות אבותם. פירש"י כשעונות אבותם בידיהם, ע"כ. יראה מלבד שידונו על מעשיהם ידונו גם על מעשי אבות, וזה קשה מאד, גם יתנגד לפירוש זה המרכא שבמלת אתם המחברו עם מלת ימקו שלאחריו, שהיה ראוי לחבר מלת אתם עם בעונות אבותם שלפניו, ורש"פ אמר לא מבעי שימקו בעון עצמם דהיינו העונות החדשות שעשו בבחירה גמורה, אלא אפילו בעונות שירשו מאבותיהם ונעשה בהם טבע שאין יכולת האדם עליו, כאלו תאמר שאם האב כועס ונואף יהיה שוב בטבע הבן לנאוף ולכעוס, אפילו בעונות ההם ימקו, כי עם כל זה יש בכח האדם להטות שכם הטבע תחת עול הבחירה הרצונית השכלית. ולי נראה שאין מלת אבותם כאן שם תואר להמולידים (עלטערן), אבל הוא שם מופשט משרש אבה, שענינו החפץ התאוה והרצון (כמה שכתב בלך לך בתבוא אל אבותיך), וטעם המקרא שיחול עליהם העונש על העונות שהתאוו לעשותם ולא נמנעו מלהוציא תאוותם מן הכח אל הפועל מצד הבחירה, רק מצד דברים אחרים, כמו שמונע עצמו מן הגנבות והגזלות מבחינת בושתו מבני אדם, אשר על אלה וכיוצא בהם נאמר הרהורי עברה קשים מעברה, שהעברה הנעשית בפועל לא נפעלת רק בחלק הגשמי שבאדם הפחות אמנם הרהורי עברה נפעלים בחלק הרוחני שבו המעליתית, לכן העונש חל עליהם, והא דבמחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, הוא בשאינה נשארת רק מחשבה לבדה, שברגע זו ישנה וברגע שאחריה איננה, ולא השתקעה מחשבה זו בלבו עד שישתוקק ויתאוה בכל לב להוציאו מחשבתו זו לפועל, אבל מחשבה רעה שעלתה למדרגת התשוקה, ולא נמנעה העשיה רק מסבת דברים אחרים המעכבים יציאתה מן הכח אל הפועל, בודאי ראוי לחול עליה העונש, ולפירוש זה מלת בעונות אבותם טעמו עונות שהתאוו והשתוקקו לעשותם, ויש לתרגמו (איהרער לאסטערהאפטען בעגיערדען וועגען), וכן מה שאמר אחר זה. והתודו את עונם ואת עון אבותם, פי' שיתודו על העונות שעשו בפועל וגם על העונות שהשתוקקו לעשותם: