הכתב והקבלה · שמות · פרק 12 · פסוק 9

אל תאכלו ממנו נא. לפי שיש אופן באכילת נא המותר מצד עצמו, דהיינו שנצלה קצת כמאכל בן דרוסאי, אלא שמצד הגדר ראוי שיהיה נצלה כל צרכו, שלא יבוא לידי איסור נא, לכן לא אמר לשון לא תאכלו אלא אל תאכלו; ובקדושים (י"ט ד') יבואר ההבדל שבין שלילת אל לבין שלילת לא:

ובשל מבושל במים. ממלת ובשל למדונו רבותינו לכלול אסור הבשול גם בשאר משקין (עמ"ש בכי תצא פ' השב תשיבם), ואל יקשה בעיניך מלת במים, דבאמת מלת במים אינו המים דוקא שהוא אחד מארבע היסודות (וואססער), כי אמנם עיקר הנחתו על כל לח הנוזל (פליסענדעס, ריננענדעס), לכן ישמש גם על הליחות הדמעיות הנוזלות מן העין בעת הבכיה (טהראָנען), כמו ועפעפי יזלו מים, וכן על הליחות הנוזלים מן הגוף והוא השתן (אורין), כמו מי רגלים (ישעיה ל"ז), ומזה וכל דרכים תלכנה מים (יחזקאל, ז', כ"א י"ב), כי ע"י היראה והפחד מי רגלים שותתין על ברכיו, (ע' סוטה מ"ד) הרתיע ומים שותתין לו על ברכיו; ועל הליחה המרירית שבתוך המרה (גאללע), כמו וישקני מי רוש; וברבותינו (ערלה פ"א) מי גפנים, וקראו לכל המשקין הנסחטים מכל הפירות בשם מי פירות, ואמר על בכיית הצער וישאבו מים וישפכו לפני ה' ויצומו ויאמרו חטאנו, ומבכיית השמחה אמר ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה, וכן מתכות הנעשה נוזל ע"י אש נקרא מים כמו בת מי זהב תרגומו מצרף דדהבא, ואחרי שהודיעונו רבותינו במלת ובשל להורות גם בשאר משקין, א"כ מלת במים ע"כ ביאורו כל דבר לח הנוזל וכולל כל המשקין, ובזה דעת הקבלה מיושבת על פשטי' דקרא. והרא"ם ומשכיל לדוד דחוקים בזה, עמ"ש באחרי בוכסהו בעפר:

ראשו על כרעיו. לרש"י מוסיפין מלת על קודם ראשו, כאילו כתיב על ראשו על כרעיו וגו', וכן בתרגום יב"ע הוסיף מלת על קודם ראשו, ופירושו הכבש אשר הוא הצלי אש, עם ראשו עם כרעיו ועם קרבו, ומלת על פה במקום מלת עם, לא שיהיה זה על זה; ודוחק הוא להוסיף תיבות בלשון התורה, או להסב מלת על דלאחריו גם לשלפניו; לכן נ"ל דמלת ראשו כאן אינו על האבר המיוחד שבבע"ח (קאפף), אבל הוראתו כאן עצמות ועיקר הבע"ח והוא הכבש עצמו כולו כמו שהוא, ונקרא הכבש בשם ראשו (הויפטטהייל) נגד כרעיו וקרבו שהם טפלים בערך הבע"ח, כי כן דרך הלשון לקרוא בשם ראש לדבר שהוא העיקר נגד הטפל שעמו, כמו ושלם אותו בראשו, את אשמו בראשו, הנה קרא לתשלומי קרן ראש נגד תשלומי החומש שהוא נטפל עמו (הויפטזוממא), ומזה רחם רחמתים לראש גבר; ועל עיקרי ויסודות התורה אמר ראש דברך אמת; וכבר מצאנו שנקרא כל החי ע"ש חלק התחתון שבו, כמו לא תשאר פרסה, לפי שהוא החלק המעמידה, ככה נקרא בשם ראש ע"ש שבו תוצאות חייו, ודוגמא לזה ופרע את ראש האשה ומרבינן ג"כ גופה שמגלה את לבה (סוטה ד' ח'), ומצוי מאד לקרוא את האדם בשם גלגלת, עומר לגלגולת, ובכל המנויים אמר לגלגולתם, אף שאינו אלא שם לכדירת הראש (הירנשאלע) ותרץ גלגלתו. ובזה מיושב לשון המקרא. והנה מלישנא דקרא אין להכריע באיזה אופן צולין כרעיו וקרבו, אם נותנם בתוך הכבש בשעת צלייתו או תולה אותם בתנור חוץ לכבש, ופליגי בה ריה"ג ור"ע (פסחים ע"ד). ועיקר פלוגתתם בפירושא דמלת על, שיש לפרשו בשני פנים אם הגבלת מקום הדבר על השטח שמעל דבר אחר (אויף, איבער), כמו השמים על הארץ, אם כטעם אצל סמוך (נעבענבייא), ועליו מטה מנשה, ריה"ג מפרשו כפן הא' כלומר חלל גופו של פסח יקיף על קרבו וכרעיו, ור"ע מפרשו כפן הב'. וידוע דהלכה כר"ע מחברו ואין צולין אותם בתוך הכבש רק חוצה לו, וכ"פ הרמב"ם (פ"ח מק"פ), ורש"י שכ' בני מעי' נותן לתוכו הוא דלא כהלכתא. ודע דלשון המכילתא בזה הוא משובש, והנוסחא המכוונת כמ"ש בילקוט: ראשו על כרעיו תוך ובר דברי ר"א. רע"א מקולס והיינו כר"ע דמתני' שם בפסחים, והמפרש למכילתא לא הרגיש לשבוש זה, ע"ש: