הכתב והקבלה · בראשית · פרק 27 · פסוק 35

במרמה. פי' הראב"ע שהוציא שקר מפיו לומר ע"ע אנכי עשו בכורך וזה יקרא מרמה, ואין זה נכון כי חלילה לנו לחשוד אבינו יצחק ולהאשים נפשו בעון חמור לדבר לה"ר ולגנות שום אדם אף שהוא אמת, וגם התורה לא תודיענו כזאת מאבותינו הקדושים, וכי ללמוד מהם לדבר בגנות חבירו חלילה, ושפיר ת"א ויב"ע במרמה בחוכמא, וכפירש"י, כי באמת שם מרמה נרדף עם שם ערמה שמשמשים לרע ולטוב, להרגו בערמה לרע (הינטערליסט), לתת לפתאים ערמה (פאָרזיכט) לטוב, אני חכמה שכנתי ערמה, כן שם מרמה ישמש כאן לטוב, כי מעשה יעקב בזה חשבו גם יצחק לזריזות גדולה, ולזה לא כעס עליו ואדרבה אמר גם ברוך יהיה. ואם נתבונן על עיקר הנחת שם מרמה לא נמצאנו על התחבולה שהיא לרעה דוקא, כי עיקר שרשו לרש"פ שתי אותיות רם, שהוראתו גבהות הדבר בערך אל הזולת הפך השפלות, ומזה הושאל פעל רמה להוראת הזריקה כמו רמה בים, רמת לחי, רומי קשת, והוא מונח על אופן הזריקה כשמתכונים לזרוק הדבר לרום כדי שיפול יותר בכובד למטה, ואז יהיה לו הירי' כצורת קשת שעי"כ נקרא התולע שאין לו רגלים לנתר על הארץ רימה, כמו ורמה לא היתה בו, ע"ש אופן תנועתו שכשהוא רוצה לצוד ממקום למקום הוא מתאמץ על טבעיותיו הפנימיים שהם כלי תנועתו ומשליך עצמו ממקומו שבזה האופן הוא עושה קשת בקפיצתו; ומהרכבת כל אלה הענינים יהיה ענין הרמיה המרמה והתרמות שהם הבאת האדם את ענינו ברוממת על ענין זולתו ע"י תחבולה וזריקה והשלכה, כענין שיאמר להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו; הנה מבואר גם לפי יסוד עיקר הוראתו שנוכל לשמשו בין לרעה, והוא העלמת תחבולה שלא יבינם זולתו טרם צאתם לפועל להרע לאחרים, בין לטובה המעלים תחבולותיו לטובת עצמו שלא יגיע לו בדרכו הטוב הפסד ולא לרעת זולתו, כענין חכמת ערום הבין דרכו, ויהיה תרגום מרמה (איבערלעגונג). ובאמת השתדלות יעקב בזה לא היתה לרעת עשו, בין שתהיה הברכה להצלחה נפשית בין להצלחה זמנית, כי הצלחות נפשיות לא היו ראויות בעיני עשו לכלום, בבזותו תחלה את הבכורה שהיא העבודה המכשרת את האדם להצלחות נפשיות, ולאיש אשר אלה לו שהצלחות נפשיות בזויות בעיניו גם הצלחות זמניות אינם כ"א לרעתו ולרעת אחרים, כמאמר פן אשבע וכחשתי ותפשתי שם אלהי, ואם מצד המקבל אין כאן מרמה אף כי מצד הנותן, כי אם היה נודע ליצחק שהמקבל אינו ראוי לברכתו לא היה עולה דעתו להשפיע עליו טובה מאומה, וכל אשר דיבר יעקב ליצחק לא היה רק לישנא דמשתמע לתרי אנפי, לבלי צער את אביו, ולבלי נתון לפני עור את המכשול לתת ברכה לאיש אשר נפשו תשנאנו אם היה נודע לו ממעשיו המקולקלים, והיה מקלל חלקו בזה ובבא. ומצאנו לשון מרמה מבואר גם לטוב ולמעלה גדולה, קראתי למאהבי המה רמוני (איכה א׳:י״ט) ואיתא עליה התם ברבה, בנביאי אמת קרא משתעי שהיו מאהבין אותי להקב"ה, המה רמוני שהיו מרמין בי ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, וכי יש תרומות ומעשרות בבבל אלא בשביל לאהבני להקב"ה ע"כ, ובמכדרשב"י (קמ"ה ב') אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא, אני חכמה דא כ"י, שכנתי ערמה דא יעקב דאיהו חכים, ודעת מזמות אמצא דא יצחק, דהוה ליה דעת מזמות לברכא ליה לעשו ובגין דחכמה אשתתף בהדיה דיעקב דאיהו ערמה, ודעת מזמות אמצא דאתברך יעקב מאבוי ושארו עליה כל אינין ברכאן. הנה מבואר, דלשון מרמה שאמר יצחק ענינו חכמה כתרגום אונקלס ויב"ע ואם תפרשהו כראב"ע ענין מרמה ממש אתה מרשיע את הצדיק ותשפיל את כבוד יצחק אבינו שהיה עולה תמימה ותחשבהו לאחד הנבלים השקועים בטומאת שפתים וישלחו לשונם לדבר לשון הרע שהוא מן החמורות ודומה לע"ז ג"ע ושפ"ד. ולבד זה לפירושו היה האב הנעקד נכשל בלשונו להיות בו משלח מדנים בין אחים שעליו נאמר (משלי ו׳:ט״ז) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו וגו' ומשלח מדנים בין אחים, חלילה לזרע ישראל לחטוא ולחשוב כאלה באבות העולם האהובים בעיני המקום: