הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 5

והתודה: פירשוהו לשון הודאה, כענין הודה לו בקנקנים המורגל בפי רבותינו (בעקעננען), ואין זה נכון לדעתי כי עיקר הודוי אינו הודאת החטא (זינדענבעקעננטניס) אבל העיקר בו הוא ההסכמה הגמורה לעזיבת החטא כמ"ש הרמב"ם (בהלכות תשובה) יגמור בלבו שלא ישוב לזה החטא לעולם, כמ"ש יעזוב רשע דרכו וגו' ולא נאמר עוד אלהים למע"י, וזהו עיקרו של וידוי, ואם נפרש לשון והתודה הודאת החטא לבד, חסר במובנו העיקר המכוון בוידוי, גם תקשה לר"ע דסובר (יומא פ"ו) דאין לפרש החטא בשעת ודוי, וכן לר"כ דאמר (ברכות ל"ד) חציף עלי מאן דמפרש חטאי', הלא להך פירושא מפורש במקרא שלפנינו דצריך לפרש החטא (והפוסקים שכתבו דבלחש מותר לפרש החטא לכ"ע, אין זה דבר ברור כ"כ למעיין בב"י או"ח סי' תפ"ז), גם לשון והתודה בלשון התפעל אין לו מובן לפירוש זה (ומ"ש הרנ"ו בביאורו אינו לפי לשון הודאה ע"ש), לכן נ"ל לפרש מלת והתודה לפי העיקר המכוון בענין ודוי החטא, והוא עזיבת והרחקת החטא, כי שרשו ידה אשר הוראתו הרחקה והשלכה, כמו וידו אבן בי, ידו עליה גורל, והמקום המוצנע המרוחק מחברת בני אדם נקרא יד, כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה, וכן חלק המופרש מן הכלל נקרא יד כמו חמש ידות (בראשית מ״ג:ל״ד), והמכוון בלשון ודוי חטא, הרחקת ועזיבת החטא (זינדענענטפערנונג), ולפי שצריך התחזקות רב להתרחקות החטא אחרי שנעשה אצלו כטבע שניה לכן נאמר בלשון התפעל והתודה (ענטשליסע זיך אבצולעגען):

חטא עליה. ר"ל שיתודה בסמכו ידיו על ראש קרבנו, וקיצרה התורה בזה להשענה על מה שכבר התבאר שהודוי יהיה עם הסמיכה על ראש הבע"ח (רלב"ג):