הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 5 · פסוק 4

תשבע. כל לשון שבועה במקרא הוא לשון נפעל, ואמרו המפרשים כי לא יתכן לשון שבועה בקל שהוא מורה על הרצון כי הוא נפעל ע"י אחרים כגון שתבעו ממנו ממון וכפר וחייבוהו ב"ד שבועה וה"ה נשבע; אמנם לדבריהם יקשה כל לשון שבועה הסמוכה אל ה' ב"ה שבא ג"כ בנפעל כמו בי נשבעתי נאום ה'. ולדעתי שם שבועה ופעל נשבע משותף במובנו עם שם שבוי ופעל נשבה, כי כן דרך לשון עברי שעיקר יסוד הפעלים והשמות הם שניים, ובהוספת אחת מן האותיות בסופן הם נעשים שלישיים, ואף שהאותיות הנתלות בסופם הם משונים זה מזה מ"מ עיקר פתרון המלה לא זז ממקומו, רק שהם משתנים קצת בצד אחד מצדדי ההוראה, כי שרש בלה בה"א שוה עם שרש בלע בעי"ן ופתרון שניהם ענין הפסד והשחתה כמו שמלתך לא בלתה, בלו עצמי, כל חכמתם תתבלע, באפו יבלעם, פתרון שניהם ענין ההפסד והשחתה. וכן גלה בה"א גלע בעי"ן, כל אויל יתגלע, בכל תושי, יתגלע, ולפני התגלע הריב נטוש (ערש"י ממקומות אלה), וכן קצע בעי"ן דומה לקצה בה"א שניהם עניינם כריתה וקליפה (עי' ביאור רנ"ו במצורע י"ד מ"א) יקציע מבית, אשר הקצו, וכן שם גבעה (עלה ראש הגבעה) שענינו גבהות ורוממות דומה לשרש גבה, ועיקר שרש שניהם אינו רק ב' אותיות גב כמו זה גב המזבח (יחזקאל מ״ג:י״ג) ותבני לך גב (ש"א י"ז), וכן שרש זרע בעי"ן שוה בפתרונו לשרש זרה בה"א כמו תזרה לרוח (צערשטרייען), וזרעתי את בית ישראל, אור זרוע לצדיק, כן אני אומר ששם שבע ושבוע שוה בפתרונו לשרש שבה שהוראת שניהם אחד, זה על שבוי גופני, וזה על שבוי ומאסר רוחני, כי האדם מצד טבעו רוצה להיות חפשי ברצונו ולעשות כל מה שיתאוה, לבלי היותו מוגבל ומצומצם בענינו (אונגעבונדען, וויללקיהרליך), וכשנשבע לקיים או לאמת דבר מה בה', הנה חפץ דעתו ורצונו קשורים ואסורים בחבלי ברזל האמת, שלא לחפוץ ושלא לאמר דבר מה שהוא חוץ מגבול האמת, ולזה בא פעל שבועה בלשון נפעל. והתבונן בפ' מטות התחילה התורה לדבר מענין נדר ומשבועה, כי ידר נדר או השבע שבועה, ואח"כ לא הזכירה רק נדר ואסר, כי תדר נדר ואסרה אסר, את נדרה ואסרה, כל נדריה וכל אסר, מבואר מזה שקראה התורה את השבועה בשם אסר, הרי שהמכוון בשם שבועה מאסר הנפש, ואמרו בילקוט ע"פ מלך אסור ברהטים ממההקב"ה אינו יכול לעבור על שבועתו, אין אסור אלא שבועה, ואמרו (פ"ד דשבועות) אוסריכם אני הוא לשון שבועה. ומזה תבין למה נקראת שבועה ברית (כבפסחים ל"ח) א"ל ברית הן הן הדברים שנאמרו לממ"ס, ופרש"י ברית שבועה, כי שם ברית עיקר הוראתו התקשרות (בונד) וזה בעצמו הוראת שבועה. עמ"ש בחקותי בשבע על חטאתיכם, ובראה בשבע שבועות תספור:

ונעלם ממנו. נשכח ממנו שנשבע על דבר זה:

והוא ידע ואשם. ידע אחר שנעלמה ממנו השבועה שעבר עליה מפני העלם שבועה, כגון נשבע שלא יאכל תאנים ואח"כ נעלמה ממנו השבועה ואכל תאנים ואח"כ זכר ענין שבועתו ויודע שכבר עבר עליה: