הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 23 · פסוק 27

יום הכפורים. קרא את יום הזה בלשון כפרה ולא בלשון סליחה, נ"ל שבא להורות על אופן מחילת העונות שייעדה התורה לנו ביום זה, והוא הודוי והתשובה, אשר רק בצירוף אלה ביום הקדוש הזה נשיג החסד העליון למחילה וסליחת העונות, וכמאמרם (יומא פ"ח) אין יוהכ"פ מכפר אלא עם התשובה (עי' רמב"ם פ"א מתשובה), וזה נכלל בלשון כפורים, כי כבר פרש"י (ישעיה מ"ו) ע"פ וכפר בריתכם את מות, וכן שם ותפל עליך הוה לא תוכלי כפרה, כל כפרה לשון סלוק דבר ותרגומו שם לאעדיותא, וכן פי' הרד"ק כל כפרה לשון הסרה, והנאמר בשעיר המשתלח יעמד חי לכפר עליו הוא מענין זה כמ"ש המפרשים שם לכפר עליו להתודות עליו, וכן בפר כהן גדול וכפר בעדו ובעד ביתו פי' כפרת דברים והוא הוודוי אשר על ידה מסתלק ומסיר מעצמו את העון (עמ"ש בפ' ונרצה לו לכפר עליו ריש ויקרא); אמנם אם נפרש לשון כפורים כאן כבשאר מקומות לשון פיוס ורצוי לשכך הכעס והחמה (פערזאֶהנען), בערך הש"י לבדו, יחסר לנו בתורה עיקר גדול המצטרך ליו"כ והיא הוודוי והתשובה אשר בלעדה כמעט אין תועלת בעצמו של יום. - ולדברינו יש לנו ג"כ טעם נכון על שקרא את יום הזה כפורים בלשון רבים, לפי שיש מדרגות שונות זו מזו בענין התשובה, כי השב מיראת העונש עונו לא נמחק לגמרי אבל ישאר בו רושם מה, זדונות נעשות שגגות, והשב מאהבת האמת לאמתו עונו נמחק מכל וכל עד תכליתו, ולרבותינו זדונות נעשות זכיות, ולשם שני כפרות האלה נקרא היום כפורים בלשון רבים (ענטזינדיגונגען):

ועניתם את נפשותיכם. כולל ענוי הגוף והנפש, ענוי הגוף ברעבון, וענוי הנפש ממחשבות רעות, כי הם קשים על נפש השכלית יותר מן העברה עצמה, ואם יענה האדם את גופו בצום ובתענית, ולא יענה את נפשו מן הרהורים רעים, הוא חוטא ואין לו זכות מאותו תענית. תדע לך שהוא כן, שאנו מקילין בענוי הגוף בחולה שיש בו סכנה, ואין אנו מקילין בענוי נפש, שאם נפשו קשורה בתאות העריות והוא מסתכן בדבר, אין מתירין לו, ימות ואל יבעל, הנה מבואר שענוי הגוף עם ענוי הנפש הוא התענית המקובל והצום הנבחר, והוא חשוב קרבן, וגדול שכרו מן הקרבן, שהקרבן בממונו, והתענית בגופו, שהרי חלבו ודמו מתמעט (ר' בחיי בס' כד הקמח). ויתכן שלכוונה זו לא אמר ועניתם את נפשכם, רק נפשותיכם, כי נפש כמו שישמש על חלק הרוחני ככה ישמש על חלק הגופני, כמו פן יטרוף כארי' נפשי, ונפשות כולל שתיהם החומרי והרוחני, וכן איתא במכדרשב"י (ד' ס"ח ב') את נפשותיכם, לאכללא כלא גופא ונפשא ולאכנעא בהאי יומא:

והקרבתם אשה לה'. מדהכניס הכתוב ענין זה בין הענוי והמלאכה שאין זה המקום הראוי להזכיר ענין הקרבן, לכן חברו רי"א עם הענוי' ואמר. אמרה תורה ועניתם את נפשותיכם ובזה תקריבון את עצמיכם לקרבן אשה לה', כי האדם ביום הצום יקריב חלבו ודמו, כדאמר רנבה"ק לחכמים בני חייכם אין קרבן נרצה לפני המקום כלבו של אדם הנשרף בתעניתו, וכן אנו אומרים בתפלת תענית, יהר"מ שיהא מיעוט דמי וחלבי שנתמעט היום כאילו הקרבתיו ע"ג המזבח, לזה אמרה תורה ועניתם וגו' והקרבתם וגו' שיכוין האדם ברוחו ונשמתו ביום הצום כאילו הוא מזבח כפרה שבו ישרף חלבו ודמו מהחום אשר בקרבו, לעבודת בוראו, וכאילו אמר קרא והקרבתם אתכם אשה לה', עכ"ד. ולבלי הוסיף מלת אתכם נ"ל כי אחרי שאמר ועניתם את נפשותיכם שהמכוון בו חוץ מענוי הגוף גם התבודדת הנפש אל דבקות ה', ולהחליש החומר המתאוה לדברים הבלים, וחלק המשתוקק לדברים הקיימים יתגבר בנפש המשכלת, יבטל בלבו מחשבותיו הרעות ויעזוב פעולותיו המגונות, ובזה יעשה רושם גדול בנפשו להיות עומד תמיד במעמד הנפלא הזה, כמו שנלחם ביום זה והתקומם נגד יצרי תאותו, והתענה בחמשה הענויים שהמה מותרים באמת בשאר ימות השנה, ככה יעשה מסלה ישרה בלבבו, ללחום תמיד נגד כח תשוקתו, להחזיק ולכבוש יצרו בכל עת בדברים האסורים, ועל התחזקות המלאכה הפנימית הזאת, לעמוד גם אחרי היום זה על משמרת עבודת נפשו הטהורה, ולכבוש יצרי נפש המתאוה, אמר. והקרבתם אשה לה', תמיד תעשו קרב ומלחמה לעמוד על התגברות הזאת; והקרבתם, ענין קרב מלחמה, כמו המלמד ידי לקרב, וכן על מלחמה פנימית, חלקו מחמאות פיו וקרב לבו (ערקאֶמפפען), ומלת אשה כבר ביארנוה (רי' ויקרא), מן זכרו זאת והתאוששו, ענין התחזקות העמידה בדרך ישרה לבלי השתנות להפוכו (שטאנדהאפטיגקייט), ובזה מיושב קצת גם מה שהעירו חז"ל על מה שהזכירה התורה כאן מלת אשה ובפרשה פנחס לא: