הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 23 · פסוק 24

זכרון תרועה. נזכיר לשבר את הלב ולהכניע את הרוח לפני יוצר כל ית' על כל אשר הרעונו לעשות לפניו (דעמיטהיגונגס עראיננערונג), וזהו שת"א זכרון תרועה דכרון יבבא, כמו ותיבב אם סיסרא (שופטים ה' כ"ח, ע"ש ברש"י), ותרועה משותף במובנו עם השבירה, כמו שכל שרשי שבירה ורציצה אשר יורו על השבירה המוחשת (כמו מטות עץ שברתי), ככה יורו על השבירה הרוחנית והמחשבית, כמו חרפה שברה לבי, ושברתי את גאון עוזכם, לב נשבר, שענינם שבירת רוח הפנימית והכנעתה (דעמיטהיגונג), והנה שרש רוע מצאנוהו ע"ז הענין, כמו והנה הכל הבל ורעות רוח שפי' שבר רוח (כמ"ש רש"י שם מן רעו עמים וחותו ישעיהו ח׳:ט׳) סוף המעשה בא לידי כאב לב (צערבריכט דאס געמיטה), וכן נפשו ירעה לו (ישעיהו ט״ו:ד׳), שנפש מואב מיללת ומקננת על גדול צערה (איננערע בעשטירצונג), כמו שתרגם הארמי שם מיללין, ובאיוב (ל"ג כ"ו) אמר יעתר אל אלה וירצהו וירא פניו בתרועה, ענינו ג"כ לדעתי עד"ז, בתרועה. בהכנעה ושברון לב ונמיכות רוח, וכמו שמסיים שם אחריו ישור על אנשים ויאמר חטאתי וישר העויתי, זהו הנ"ל ביאור זכרון תרועה הנאמר כאן, ושרש תרועה היא רוע שענינו השבירה והרציצה כמו תרועם בשבט ברזל; ולהיות שקול ההברה היוצא בדחיפות רבות ונמהרות זא"ז, אשר ידומה מהם כאילו ישבר האויר לחתיכות קטנות (דאס שמעטטערן), לכן אמרו רבותינו על התרועה, שענינה האנחה והיללה גנוחי וילולי; הנה לביאור זה הזכירה התורה במלת זכרון תרועה החיוב ביום זה להכנעת היצר והמחשבה על רוע המעללים, והיא התשובה, וכפי המקובל שהוא ראשון לימי תשובה. ולהלן אמרה תורה, יום תרועה יהיה לכם. והוא על מצות תקיעת שופר, וכאן אמר. זכרון תרועה, והיא מצות הכנעת הלב אל התשובה. ועל כוונה זו אמר המשורר, אשרי העם יודעי תרועה, ר"ל המשימים לב לשבר יצרם ולהכניע אל התשובה, וכן ארז"ל (רבה פ' אמור), אר"י כמה בוקינוס יש להם ואמרת אשרי העם יודעי תרועה, אלא שהם מכירים לפתות את בוראם בתרועה וכו', ר"ל בהכנעת ושברון לב בתשובה, ובמכדרשב"י (פינחס ד' רל"א), אשרי העם יודעי תרועה, לא כתיב שומעי תרועה או תוקעי תרועה אלא יודעי תרועה בגין חכימין וכו' אינון יודעי תרועה רזא דתרועה כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל, ע"כ. ואפשר ששם תקיעה על הקול שלפני התרועה, ענינו ג"כ מזה, מן ותקע נפשי מהם (יחזקאל כ״ג:י״ח), שתרגומו ורחיק, וכן תקע נפשי ממך (ירמיהו ו׳:ח׳), תרגומו ירחק, ותקע כף ירך יעקב, כן שם התקיעה ענינו הסרה והרחקה, כאלו משמיעים בקול זה במחנה העברים, עתה הגיע העת והזמן להתרחק ולסור ממוקש היצר! (וקרוב לכל הדברים האלה שכתבנו בזה מצאתי בעה"י בס' התקונים מובא בדברי החייט לפי' לס' מערכת אלהות פ"ד ד' ע"א), וראיתי לרב"ח שכתב במלת זכרון רמזה התורה שיום זה הוא יום הדין, כי לשון זכרון נופל על הדין מזכיר עון, וכן לשון פקידה מדת הדין מלשון פוקד עון אבות, ע"כ. אמנם רבותינו במדרשם אמרו יב"נ אמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב על כסא הדין בדין הוא עולה מ"ט עלה אלהים בתרועה, ובשעה שתוקעין בשופרות הופך מדת הדין למד"הר, ע"כ. הנראה מדבריהם שממלת בתרועה יצא להם הישיבה בדין, ויתכנו דבריהם עפ"י דרכי הלשון, דלפי המבואר בשם תרועה שענינו שבירה. ורגילות הוא בלשוננו לכנות הגזירה והפסק דין בלשון שבירה, כמו ואשבור עליו חקי (איוב ל״ח:י׳), וכן כל הסכמה שבין שני צדדים יכונה בלשון כריתה וחתוך וגזרה, כמו כריתות ברית, ותגזר אמר ויקם (איוב כ״ב:כ״ח) שבעים שבעים נחתך על עמך (בעשליעסען, פעסטזעטצען), וכוונת המקרא לדעת רבותינו עלה אלהים בתרועה ר"ל ביום התרועה, והוא ביום הגזרה והמשפט לכל באי עולם, עולה במדת אלהים, ובקול שופר ר"ל ע"י אמרי שפר היוצאות מפיות השבים בכל לב יבא במדת הוי' ב"ה שהוא הרחמים (יעו"ש במדרש), וכוונה זו נכללה ג"כ במאמר התורה. זכרון תרועה, ר"ל זכרון יום המשפט והדין בכדי לשום לב אל התשובה. והרמב"ן ז"ל אחר שהשיב על דברי רש"י, פי' מלת זכרון תרועה, שנריע ביום זה ויהיה לנו לזכרון לפני ה'. וכן פי' הרשב"ם ע"י התרועה תזכרון למקום, וזכרון תרועה הוא כמו יום תרועה יהיה לכם, ולא פי' הכתוב טעם המצוה למה תהיה התרועה ולמה נצטרך זכרון לפני ה' ביום זה יותר משאר ימים, אבל מפני שהוא בחדשו של יוה"כ נראה שבו יהיה הדין לפניו ית' כי בו ידין עמים ישב לכסא משפט צדק, ומן המבואר שהכל תלוי בתשובה, ע"כ. וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה ה"ד, וכ"כ במורה (ח"ג פמ"ג), מפני שהוא יום תשובה ועסקי בני אדם משכחתם ומפני זה יתקע בו בשופר וכאילו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ, ע"כ. ואמרו בפסיקתא פ' אמור השופר של ר"ה הוא יסוד לזכרון על יוה"כ להזהיר את ישראל בתשובה עשרה ימים קודם יוה"כ, ע"כ. ובמדרשב"י על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלא ולמהדר בתיובתא, ובכל אלה הדבר מתמי' על שלא הזכירה התורה הדבר העיקרי והיא התשובה, ולא הזכירה כ"א שהוא יום תרועה זכרון תרועה; גם מש"כ הרמב"ן דזכרון תרועה הוא כמו יום תרועה, אין נראה כן מדברי התלמוד רפ"ד דר"ה, ע"ש. גם לבאורו ה"ל לומר תרועת זכרון, תרועה שם נסמך אל שם זכרון הסומך, כי הצווי הוא להריע כדי שנהיה נזכרים למעלה, כמו אבני זכרון הנאמרות באפוד, שהאבנים הן המזכירים זכות האבות, וכמו ספר זכרון שהספר מקיים הדבר לזכרון ומשמרו מן השכחה, וכן מנחת זכרון למזכרת עון המרשעת, וכן כאן היה מהראוי לומר תרועת זכרון לא בהפך, ומדאמר קרא זכרון תרועה שם זכרון נסמך אל שם תרועה הסומך ע"כ המכוון בו שאנחנו מחוייבים להזכיר את התרועה כמבואר במה שקדם: