הכתב והקבלה · במדבר · פרק 28 · פסוק 7

ונסכו רביעית ההין. לרבותינו (יומא ל"ד) הך קרא בתמיד של ערבית כתיב פירש"י דהאחד של ערבית דהא מני' סליק דכתיב לעיל ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ועשירית האיפה וגו' עולת תמיד וגו' ונסכו רביעית ההין. וילמד של שחרית משל ערבית מה זה טעון נסכים אף זה טעון נסכים, ע"כ. והוא תמוה דהא מקרא מפורש לפנינו ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה, הרי מבואר דעיקר נסכים בשל שחרית כתיב, וקרא גופי' תלה ערבית בשל שחרית. והרב בחתם סופר (ח' או"ח סי' ט') הביא בשם ס' יד אלי' דכבר נתקשו רבנן קשישאי בקושי' זו, ולא מצאו יישוב נכון. והוא ז"ל אמר, דקרא ועשירית האיפה אשל שחרית קאי, במה שכתוב את הכבש אחד תעשה בבקר, ואגב גררא כתב שם ואת הכבש השני וגו', וא"כ בדשחרית עסק ובא ומסיים ועשירית האיפה וגו', נמצא מנחה עיקרה בבוקר נאמר ואח"כ אתי סכינא חריפא ומפסקא עולת תמיד העשוי' בהר סיני וגו' והדר אמר ונסכו רביעית ההין וגו' וזה אדסמוך לי' לאחריו קאי שהוא ואת הכבש השני, א"כ המנחה עיקרה בשחרית ונסך היין עיקרה בערבית ואדסמוך לי' לאחריו קאי והשתא מה דכתיב כמנחת הבוקר וכנסכו ר"ל כמנחת סלת של בוקר, וכנסכו של עצמו, שניהם יעשה לריח ניחח. ובזה יובן דבפ' תצוה בעולת סיני כתיב במנחת הבקר וכנסכה, במפיק ה"א דשם ליכא הפסק בין מנחת סלת לונסכו רביעית, א"כ תרווייהו אדשחרית קאי' וכי אמר אחר כך ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכה, ר"ל נסכה של מנחת הבוקר דמנחה הוא לשון נקבה ועלי' קאי כנסכה שהרי כבר הזכיר נסכי בוקר בריש הפרשה, משא"כ כאן בתמיד דפ' פינחס, עכ"ד. פירושו דלרבנן רק קרא דונסכו בשל ערבית, וקרא דועשירית האיפה בשל שחרית, דלא כפירש"י, מסתבר כדבריו, מדמפסיק בין עשירית האיפה לונסכו במילתא אחריתי ועוד מדמוסיף קרא בונסכו מלות לכבש האחד דמיותר הוא לגמרי, מזה משמע דקרא ונסכו אינו מדבר מאותו כבש דאיירי בי' קרא דועשירית האיפה, דזה בשל שחרית וזה בשל ערבית, אמנם פירושו בקרא דמנחת הבוקר וכנסכו אינו נכון לדעתי לחלק כנסכו ממנחה דזה בבוקר' וכנסכו בערבית, דודאי כנסכו דומי' דמנחת ושניהם של בוקר, כי דרך הלשון שלא יבואו שני נסמכים על סומך אחד, לא יאמר מרכבות וחיל פרעה, כ"א מרכבות פרעה וחילו, יאמר מעשה איש ופקדתו לא מעשה ופקדת איש, דרכי איש ומעלליו לא דרכי ומעללי איש, יאמר מחשבות אדם ותחבולותיו לא מחשבות ותחבולות איש, וכן אור ישראל וקדושו, מלך ישראל וגואלו, וכן בכ"מ כששנים נסמכים על סומך אחד, יבוא הראשון בנסמך והשני בכנוי' הכי נמי כמנחת הבוקר וכנסכו, שניהם נסמכים אל בוקר ובא השני בכנוי, וטעמו כנסך הבוקר, וכי תימא א"כ מה קאמרי רבנן ילמד שחרית מערבית, הא נסך הבוקר מבואר בקרא, דאין זה כלום, דמי יכריחנו לפרש כנסכו על נסך היין, דילמא כנסך השמן שהוא יציקת השמן ובלילתו במנחת סלת, וכבר מצאנו לשון זה במנחת עומר (אמור כ"ג י"ג) ונסכה יין רביעית ההין, דאמרי' עלה (מנחות פ"ט ב') כתיב ונסכה וקרי ונסכו, נסכו דמנחה (דהיינו שמן) כנסכו דיין (עתי"ט מנחות פ"ט מ"ד שסותר בזה דעת רש"ל דסבר דיציקת שמן לא אקרי נסך) דלשון יציקה ונסוך שניהם ענין שפיכה, ושפיר נופל לשון נסך על יציקת השמן בסולת המנחה, כי לשון נסך ישמש גם על הבלילה והתערובות, כמו מסכה יינה (משלי ט' ב') שהוא תערובת המשקה להעמידו על טעמו כראוי, וכן מסך בקרבה רוח עועים (ישעי' י"ט) נסך עליהם רוח תרדמה (שם כ"ט) ע"ש רש"י. ובמטמא ומדמע ומנסך לחד מ"ד מנסך היינו מערב, ובמנחה אמר קרא סלת בלולה בשמן, ושפיר נופל לשון נסך על יציקת השמן ובלילתו בסולת המנחה, וטעם כמנחת הבקר וכנסכו, כסולת המנחה של בוקר, וכיציקת השמן ובלילתו של בוקר, תעשה בכבש השני של בין הערבים. ובזה כמנחת הבקר וכנסכו הוא בעצמו מה דאמר קרא לעיל ועשירית האיפה סלת למנחה בלול בשמן כתית רביעית ההין, דמיירי בשל בוקר (כפירוש הרב בח"ס הנ"ל) א"כ לא הוזכר יין בשל שחרית, ושפיר קאמרי ילמד שחרית משל ערבית. ובזה מתיישב לנו הבדל הלשון שבכאן לפרשת תצוה (כ"ט מ"א) שם אמר כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה, וכאן לא אמר רק תעשה, כי שם בבקר מבואר בפירוש עשיית המנחה ונסוך היין, לכן אמר תעשה לה, דמלת לה משמעותו כל החיובים הנצרכים לעשות לעולה, אבל כאן דנסוך היין לא הוזכר לרבנן רק בשל ערבית, ובלשון כמנחת הבקר וכנסכו אין משמעותו רק עשיית המנחה בסלתה ויציקת השמן ובלילתו במנחה, וחסר נסוך היין דבקר, לא יוכל קרא לומר תעשה לה, דבזה עדיין לא נעשו כל החיובים הנצרכים לעולה שחסר נסוך היין הנלמד לרבנן משל ערבית. גם במה שאנו מפרשים כנסכו על יציקת השמן ובלילתו במנחת סלת, לא על נסוך היין, אנו מרויחים עוד, דלשון אשה ריח ניחוח לה' שאמר אחריו מוסב על שניהם, כי המנחה סלתה עם שמנה שניהם עולים לאשים, ואם נפרש כנסכו על נסוך היין, נצטרך לדחוק ולומר דלשון אשה וגו' אינו מוסב על כנסכו, כי היין אינו לאשים רק מתנסך ע"ג המזבח שיורד ממנו לשיתין:

נסך שכר. אם יהי' מלת שכר כאן שם למשקה, כמו יין ושכר אל תשת, הי' ראוי להזכירו ברישי' דקרא, כבפרשת אמור כ"ג י"ג ונסכה יין רביעית ההין, ולומר כאן ונסכו יין ושכר, ומדחברו עם מלת נסך יורה שהוא תאר הפעל ולהורות באיזה אופן יהי' הנסוך, כי שפיכת דבר הנוזל אל כלי מנוקב הוא בשני דרכים, הא' להשאיר הנקב פתוח, ובזה לא יתמלא הכלי כי מיד שבא אל תוכו מוצא מקום לצאת ממנו דרך הנקב. והב' לסתום הנקב עד שיתמלא הכלי על כל גדותיו ואח"כ פותחו ויזל המשקה דרך שם החוצה. ובנסוך היין בחרה תורה בדרך זה השני, דבשעה שמנסך היין ע"ג המזבח יהיו הנקבים סתומים ופקוקים עד שיתמלא המזבח תחלה מן היין ואח"כ פותחו ויורד לשיתין. ונסוך היין ויציקתו בדרך זה קרא הכתוב, נסך שכר, כלומר יציקה ושפיכה בדרך המרוה והמשביע את שותה יין (זאֶטטיגעכדען גוס פיללענדעס גיסען), כי השותה יין בלגימות דקות אין היין משביעו, כ"א כששותהו בלגמיות גסות שממלא גרונו אז הוא מרווה ומשביע את שותיו. וקרוב ללשון זה כוסי רויה (תהליה כ"ג) שפירושו כוס שהוא גדול ומלא כדי לרוות את הצמא. הכי פירשו רבותינו (סוכה מ"ט ב') בזמן שהנסכין ע"ג המזבח פוקקין הנקב שבראש המזבח שהנסכים יורדים בו לשיתין לקיים מה שנאמר הסך נסך שכר. דמשמע שכר לשון שתי' לשון שביעה לשון שכרות, דכי שבע אינש חמרא מגרוני' שבע, ויראה דלכוונה זו כתב רש"י (שם מ"ח ב') הנסכים מקלחין ויורדין תחת החוטמין ע"ג המזבח ובמזבח היה נקב וכו', ותמהו בתוס' שם עליו מנין לו זה שמחוטם הספלים מקלח ע"ג המזבח ומשם לשיתין דלמא מנקב הספלים יורדין לשיתין. ודעת רש"י דמטעם נסך שכר הי' יורד תחלה ע"ג המזבח. ולא ידעתי למה לא הזכיר הרמב"ם בחבורו מפקיקת הנקבים: