הכתב והקבלה · שמות · פרק 34 · פסוק 13

אשריו תכרתון. למעלה במשפטים (כ"ג) כשהזהיר על שבירת מצבותיהם לא הזכיר מהכרתת האשרות, והנה למ"ש (ע"א נ"ג) מדפלחו ישראל לעגלא דגלו דעתייהו דניחא להו בע"א נאסרו האשרות דאינהו שליחותא דישראל עבדי, אבל קודם לכן לא נאסרו דירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, שפיר לא הזכיר שם מהכרתת האשרות רק כאן אחר שחטאו בעגל. כך שמעתי והוא נכון מאד. ודע כי ג' לשונות נאמרו באשרה כאן תכרותון ובואתחנן (ז' ה') תגדעון, ובראה (י"ב ג') תשרפון, ונ"ל כי שני מיני אשרות הן, הא' שנוטעים אותו מתחלה לשם ע"א, והב' אילן הנעבד אחר שכבר נטוע, והם חלוקים בדיניהם הנטוע מתחלה לכך גופו אסור, עז"א תשרפון, כי גם עיקרו ושרשו צריכים לאבד; והנעבד אחר שהי' כבר נטוע, גוף האילן לא נאסר רק תוספותיו העלין והפירות שיוציא משעה שנעבד, ועז"א תגדעון לקצץ תוספותיו (ע' ע"א מ"ח), אמנם כאן אמר תכרותון שכולל ב' ענינים כריתה וקציצה, וגם כליון והשחתה, כמו ולא תכרת הארץ ברעב, להכרית הצפרדעים שהוא הכליון הגמור וכמ"ש וימותו הצפרדעים, וכולל בזה שני מיני אבוד לשני מיני האשרות, אם כריתת הקציצה לבד על תוספות האילן הנעבד אחר שכבר הי' נטוע, אם כריתת הכליון והשחתה הגמורה לנטוע מתחלה לכך דגופו נאסר וצריך שריפה: