הכתב והקבלה · דברים · פרק 20 · פסוק 20

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. לא אילני סרק דוקא, כי גם אילן מאכל שנתקלקל או נזדקן עד שאינו עושה פירות כדי טפולו לא נקרא עץ מאכל וכן בערלה שנאמר בו ונטעתם כל עץ מאכל, אמרו בירושלמי דכשאינו עושה פירות כדי טפולו פטור מערלה (עיי' ר"ש פרק קמא דערלה משנה ב', וברמב"ם פ"י ממעשר שני הלכה ו') לכן הוסיף מלת תדע ולא אמר בקיצור רק עץ שאינו עץ מאכל, כי אילן סרק נודע מעצמו ואין צורך בו להשתדלות ידיעה, אבל אילן שבאמת עושה פירות רק שאינו עושה כדי טפולו צריך השתדלות העיון בו היטב, לכן אמר תדע כי לא עץ מאכל הוא, ושפיר אמרו בספרי, אשר תדע זה אילן מאכל, ויתכן שבכלל זה גם עצי יער המדבריים הטוענים פירות אלונים ובטנים, שאעפ"י שהם אילני מאכל לבהמות ולחיות ולבני אדם הדומים להם, ואינם מאכל אדם באמת כי הוא מאכל עב וגס ומזיק, על כל אילנות כאלה אמר תשחית וכרת, מותר להשחית אותם בידים בנדיחת גרזן או בהמשכת המים מהם כדי לייבשם, ומכש"כ שמותר לכרות אותם כדרכם כדי לבנות מהם דיק וסוללה, השחתה היא בגוף האילן שלא יצלח עוד כענין בירמי' נשחת האזור ולא יצלח, וכריתה היא שכורתין אותו משרשו לבנין וכדומה. ומצור שאמר כאן על הדיק והסוללה שעושים סביב לעיר כדי לכובשה (באָללווערק, וואלל דער בעלאגערער) כמו ונתת עלי' מצור (יחזקאל ד' ב'), הכי נראה לדעתי ביאור מקראות אלה, ויש למפרשים דרכים אחרים, רש"י פי' כי האדם עץ השדה, כי משמש לשון דילמא, שמא האדם עץ שדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר ולמה תשחיתנו, ואונקלס תרגם ארי לא כאנשא אילן חקלא, הוסיף מלת לא, ורי"ע אמר שהה"א במלת האדם היא ה"א התמיהה, אעפ"י שהיא קמוצה כמו האחד בא לגור, האיש אחד יחטא, ושפיר טען הראב"ע על פירוש זה, כי מה טעם לאמר לא תשחית עץ פרי כי איננו כבן אדם שיוכל לברוח מפניך, ועוד דא"כ היה לו לאסור גם עץ שאינו עושה פרי, לכן פירש הוא כי האדם עץ השדה, חיי בן אדם הוא עץ השדה, והוא לשון קצר וכמוהו כי נפש הוא חובל, חיי נפש הוא חובל, ואותו לא תכרות דבוק עם לבוא מפניך במצור הנה לא תשחית עץ פרי שהוא חיים לבן אדם רק מותר שתאכל ממנו ואסור לך להשחיתו כדי שתבוא העיר מפניך במצור, ע"ש, וכבר טענו על פירושו, דלדבריו דכי האדם עץ השדה הוא מאמר מוסגר, ולדרכי הנגינה יהיה המאמר המוסגר מובדל בסופו יותר מבתחלתו, ופה מלת תכרות באתנח, ומלת השדה בזקף, והרמב"ן אמר על דעת רבותינו מותר לכרות עץ מאכל לבנות מצור ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן מאכל, א"כ פירוש הפרשה לדעתם שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור כמנהג המחנות. והטעם כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה כענין שנאמר וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתומו, ואתם לא תעשו כן להשחתה כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם, כי האדם עץ השדה הוא ממנו תאכל ותחי' ובו תבא העיר מפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה כן, וטעם אותו תשחית וכרת, כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש כגון שהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטים עצים ממנו או נחבאים שם ביער להלחם בכם או הם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף, עכ"ל. הנה מלבד שפירושו במאמר לבוא מפניך במצור הוא דחוק מאד, לא יכלתי להלום דבריו, כי הפריד הדבקים והדביק הנפרדים, בחלק האיסור הפריד המקרא בין השחתה וכריתה ואמר לא תשחית את עצה ואותו לא תכרות, (גם אמר ביניהם דברים אחרים) והרמב"ן הדביקם לאמר דלא אסרה תורה רק כריתה שיש בה השחתה, ובחלק ההיתר הדביקם הכתוב יחד תשחית וכרת, והרמב"ן הפרידם, השחתה שלא לצורך הכבוש, וכריתה לצורך המצור, ויסוד דבריו בנויים על מה שאמרו (ב"ק צ"א ב') רק עץ אשר תדע זה עץ מאכל, היינו עץ מאכל ממש כמו שפירש"י שם, אמנם דעת הרמב"ם (פ"ו ממלכים ה"ט) עץ מאכל הוא שידעת שהיה עץ מאכל תחלה ועתה הזקין ואינו עושה אלא דבר מועט, כמש"ש בכ"מ, (וע"ש בלח"מ שכתב אולי לא היה בגירסת הרמב"ם לשון כל דבר שאמרו בגמ', ונכון דיבר, כי מצאתי, בשם ש"מ שהביא הגרסא בגמ' בשם הראב"ד והרמ"ה, כי מאחר שסופנו לרבות עץ מאכל מה ת"ל כי לא עץ מאכל), ולכאורה יש סיוע לדעת הרמב"ם דגם לצורך כבוש אסור כריתת עץ מאכל, דבמלחמת מלך יהושפט על מואב אמר לו אלישע (מ"ב ג') והכיתם כל עיר וכל עץ טוב תפילו, ואמרו עליו במד' תנחומא (הובא בילקוט וברש"י שם) אעפ"י שנאמר לא תשחית את עצה כאן התיר ע"ש, ואי נימא דלצורך כבוש מותר אף בעץ מאכל מאי מקשה, הא היתה לכבוש אותם ולהכניעם בל ילחמו עוד בישראל, והיה מפילים גם אילני מאכל בל יהיה פליטה והמלטה בהם, הנה הוא צורך הכבוש, ולהרמב"ם ניחא (וחד מרודפי הפשט רצה לחדש דין חדש שלא נאסרה השחתת עץ מאכל רק אם כבר אכלו ממנו, ומי ישמע לדברים שאין להם יסוד בדברי התלמודים מקבלי התורה, וגם לישנא דקרא כי ממנו תאכל בלשון עתיד סותרו), אמנם מן הספרי נראה דלא כדעת הרמב"ם, דאיתא התם, לבוא מפניך במצור קצצהו. נראה דלא אסרה תורה רק השחתה שלא לצורך אבל להצר לאנשי העיר שלא יחיו מן האילנות מותר לקוץ אותם. ראיי' זו הביא בעל זית רענן בשם הרמב"ן שכתב כן בהשגה מצוה ו' (אנכי לא מצאתיו שם). ונ"ל שאין ראיי' זו מכרחת, כי נוכל לומר דלדעת הספרי, מאמר כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור, אינו מוסב על הקדום אליו לתת טעם על אסור השחתת עץ מאכל, כי אמנם הוא נמשך למה שאחריו על היתר השחתתו, ופירש מלת כי כמלת אם, כמו כי תראה שור אחיך, וטעם כי האדם עץ השדה וגו' אם האדם (יושבי המצור) ישמשו עץ השדה למחסה ולמסתור, כי ע"י זה יוכלו שבת בטח בעיר מצור, כי יש להם מעצי השדה מחי' ומזון, אז רק עץ אשר תדע וגו' תשחית, כלומר אז עץ מאכל שהזקין וכדומה שאינו עושה כדי טפולו מותר להשחית, וע"ז אמר בספרי קצצהו. ולעולם עץ מאכל כראוי גם לדעת הספרי אסור לקצצו גם לצורך המצור:

רק עץ אשר תדע. ממקרא זה תמה הרב בכסא דהרסנא סי' קנ"ד ע"ד הרמב"ם דסובר דהא דאמרי' בכל התורה כולה ספיקא דאורייתא לחומרא אינו דבר תורה אלא מדרבנן וז"ל שם. אחר כל הפלפול מכמה מקומות שיש לנו בענין ספיקא דאוריי' מתפלאים אנחנו על הרמב"ם והראב"ד והרשב"א וכל הבאים אחריהם דאשתמט להו מקרא מבואר דממה שאמר קרא רק עץ אשר תדע מבואר בהדי' דדוקא בשאתה יודע שאינו עץ מאכל מותר להשחיתו לא בספיקא, וזרות גדולה שכל רבותינו והפוסקים אין רואה ואין מקיץ על הכתוב הזה לעורר עליו ולאמר בו טעם (ע' רש"י פ' החובל (בבא קמא ד' צ"א)) שכתב רק עץ קרא יתירה הוא ובדברי רמב"ם (פ"ו ממלכים), ובכל הפלפולים לא יכולתי להזיז השאלה ממקומה דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דודאי מותר וספיקו אסור. וצ"ע. עכ"ד. אנכי לא ידעתי מה הרעש הגדול הזה, דספק זה אם הוא אילן מאכל או לא איננו רק מחמת חסרון חכמה וידיעה, וכל המתעסק בענין נטיעת האילנות דבר פשוט הוא אצלו לבחון ולדעת איזו הוא אילן סרק ואיזו הוא אילן מאכל, וכל שהספק מחמת חסרון חכמה וידיעה אינה נכנס בגדר הספק (ע' ש"כ יו"ד סי' צ"ח סק"ט ובסי' ק"י סקל"ד), דדעת שוטים היא זו, ואפילו בדרבנן ספיקו לחומרא ולזה דייקה התורה. אשר תדע, להורות דבידיעה ודאית מותר אבל ספיקו אסור היא מחמת חסרון חכמה וידיעה. ובזה נתיישב גם מה שתמה בכרו"פ סי' ק"י ממאי דמקשינן (ר"ה י"ג) ודילמא עייל ולא קים להו, אלמא דאי הוי מספקי להו אי הוי קציר נכרי או קציר ישראל לא היו יכולים להקריב עומר, ולדעת הרמב"ם דספקו מה"ת שרי' אמאי לא היו יכולים להקריב בספקו. ודוחק לומר דמספיקא לא הוי מעיילי חולין לעזרה, ע"ש. ולדברינו הך ספיקא להבחין בין תבואה שנתבשלה שלישיתה או לא, הוא חסרון בקיאות חסרון חכמה וידיעה, לא מקרי ספק דניזל בי' לקולא אף בדרבנן כש"כ בדאוריית', ועיי' ט"ז (יו"ד סי' צ"ח) דלרשב"א דבספק חסרון בקיאות אף דהוי ספיקא לכל העולם לא מקרי ספק כלל: