הכתב והקבלה · דברים · פרק 20 · פסוק 19

לא תשחית לנדוח. לא אמר בקיצור לא תדח עליו גרזן, להורו' שאין האיסור לבד בנדיחת גרזן שהוא בפועל ממש בידים, כי גם גרם ההשחתה אסור וכדאי' בספרי שאסור למשוך המים מעץ מאכל כדי ליבשו למעט בו המחי' ליושבי המצור. והוסיף ואותו לא תכרות, אף שאין המכוון בהשחתת האילן, רק לכרו' אותו לבנין הסוללה והדיק כדי לכבוש את העיר גם זה אסור לעשו' בעץ מאכל (לשון כריתה ישמש גם לכריתה שלצורך בנין כמו (דה"ב ב' ז') לכרות עצי לבנון, כורתי עצים). וטעם האיסור, שאין ראוי לשמש בדבר מן הנבראים אל הפך המכוון ממנו בבריאה, דוגמת אמרם ע"פ חרבך הנפת עלי' ותחלליה, המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו ש"א, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך כן עץ המכוון בבריאתו לעשו' פירות למאכל בני אדם להחיותם, אין לעשות בו דבר המשחית את האדם ומאבדו, ולהיות שהמכוון בהשחתת אילני מאכל ובבנין סוללה ודיק סביב לעיר מצור למנוע מהם מקום מביא מאכל ומשקה למחיתם, שהיא הסבה היותר גדולה לכבוש אותם, והמתייסר ביסורי רעב יתלהב בקרבו חום הפנימי השורף ליחיות הגוף ומיבשו (לכן נקראו מזי רעב, בהאזינו, כלומר שרופי רעב) לכן יכנה בדרך מליצה אותו דבר המביא לידי שריפת הרעב, כלומר העץ שנעשה ממנו סוללה ודיק, כאילו הוא מדורות אש וגחלת השורף כל הנוגע בו, וע"ז באה המליצה. כי האדם עץ השדה (מלת כי הוא שם לכוי' ושריפה כבישעי' כי תחת יופי, עמ"ש ביתרו כי בדבר אשר זדו עליהם) וטעם המקרא כריתת עץ מאכל לכוונה שיבאו מפניך במצור, שיתייסרו יושבי העיר במצור הרעב ובמצוק הצמא, להיותם שרופי רעב, הנה הוא עושה מעץ מאכל להיות גחלת אש השורף ומכלה, עץ מאכל הנברא לחיי אדם, יעשה גחלת להשחתת אדם, וטעם כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, לאותן אנשים הבאים מפניך להנצל בעיר מצור, יהיה עץ השדה כגחלת אש להכוות ולהשרף, להיותם שרופה רעב), (איין בראנד דער מענש- הייט וואָרע דער בוים דעס פעלדעס דענען דיא פאר דיר אין דיא פעסטונג קאממען), לפי"ז מלת במצור הוא שם לעיר מבצר (פעסטונג) כמו עיר מצור (תהלים ל"א), ונקרא עיר מבצר מצור כי צר המקום ליושבי' בעת מלחמה שאין להם לצאת ולבוא כרצונם, גם צר להם המאכל והמשקה לאכול לחם צר ומים לחץ (בעשרענקט, איינגעענגט, בעדראֶנגניסס), אות למ"ד במלת לבוא אינו כאן לבחינת התכלית, כמו לבא לרשת את הארץ (צו קאָממען) אבל הוא למ"ד ליחס הגבול שאליו כלמ"ד אשר נתת לאבותינו, ומלת בוא הוא מקור, וגדר המקור, אמרו בעלי הלשון הקדמונים, שיש בו דרך שוה לפעל מצד שהוא מורה על עשיי' מה, ויש בו דרך שוה לשם מצד שאינו מורה על עשיי' בזמן מוגבל ואינו כ"א כקריאת שם עשיי', (כמ"ש הרוו"ה בהבנת המקרא פרשת בא פ' כחצות לילה) ומלבד זה מצאנו הרבה פעלים המשמשים לשם דבר, כמו בראשית ברא, שהוא לרש"י בראשית ברוא, וכן תחלת דבר ה' בהושע, תחלת דבור וכן לא תקחו כפר לנוס (מסעי ל"ה ל"ב) לנס, אף שבפסוק ט"ו שם לנוס שמה, הוא מקור, כאן הוא שם תאר אל המובה (פליכטלינג) כמש"ש רש"י שם לנוס כמו לנס, כן מלת לבוא כאן ישמש לשם דבר, לאנשים הבאים בתוך המצור (צו דען קאָממענדען) ולא אמר בדרך הנהוג לבא, כי לשון זה ישמש על ביאה שאינה להשתקע כענין לייצא ולבא, והבאים אל עיר מצור צריכים להשתקע שם כמות זמן אשר יצורו האויבים עליהם, לכן אמר לבוא, כי המקור יורה על המשכה זמנית ותמידית כמ"ש ביתרו בזכור את יום השבת בשם הרא"ם, הנה אחר שאמר כי האדם עץ השדה, שעץ השדה יהיה כוי' למין אדם, פירש אחריו לאיזו מין אדם משמש העץ לכוי' ואמר, לבוא מפניך במצור, לאותן האנשים הבאים להנצל מפניך בעיר מצור, להם יהיה עץ מאכל כמאכלת אש להכוות ולהשרף ולהיות שרופי רעב. ויותר נ"ל לפרש מלת כי להשתוות והתדמות כמלת כמו, כמבואר (ויגש מ"ו ל"ד) כי תועבת, וטעם המקרא, כמו האדם כן עץ השדה לענין ביאת האויב מפניך במצור, כמו שאתה מוזהר מלעשות השחתה באנשים שבמצור אם שלום תענך העיר ופתחה לך להיות לך למס, כמבואר בפרשה הקודמת, הנה נמנע אתה מלהשחית את האדם אחרי שיגיעך תועלת המס, ככה אתה מוזהר מלהשחית עץ מאכל כי יש לך תועלת אכילת פירותיו. למ"ד לבוא כלמ"ד עצם השמים לטוהר, כדבש למתוק שהוא למ"ד הענין, לענין טוהר לענין מתוק, לענין בוא, כלומר לענין ביאת השונא מפניך במצור, שהוא דבר גדול ותצטרך לכבוש אותו ולהביאו במצור, בכל זה אין לך להשחית עץ מאכל, ויהיה העץ דומה ממש לאדם שהם בתוך המצור, וכמו שאינך רשאי להשחית את האדם מפני תועלת המס, ככה לא תשחית עץ מאכל, כי יש לך תועלת ליהנות מפריו. ובא הה"א במלת האדם, כי מאנשים שבענין זה ידבר, הם יושבי עיר מצור: