הכתב והקבלה · בראשית · פרק 42 · פסוק 28

מה זאת עשה אלהים לנו. פירש"י להביאנו לידי עלילה זו שלא הושב אלא להתעולל עלינו, ולשון יב"ע בתרגומו מה דא עביד ה' לא בחובא דילנא, לפי"ז התרעמו על מדותיו ית' כאלו בא עליהם בעקיפים, ומן התימה איך שכחו מהר מה שאמרו אבל אשמים אנחנו. ול"נ אחרי כי מלות מה זאת מופסקות בתביר, איננו מחובר למה שאחריו, והם שני מאמרים, בתחלה היו תמהים ומשתוממים על מציאת הכסף ומצטערים על העליל המכוונת בזה עז"א, מה זאת ! ומיד שמו על לבם שאין זה מקרה אבל מאת ה' היתה זאת להפרע מהם מדה כנגד מדה, וכמו שהצדיקו עליהם את הדין בתחלה באמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו, כי ראו שנפרעו מדה כנגד מדה, שהם חשדוהו למרגל ולמוציא דבה, וכמו שהשליכוהו לבור כן נחשדו הם למרגלים ונשלכו לבור ולמאסר, וכן שמעון שהיה העיקר במכירתו נשאר עתה מאוסר בבית המשמר, כן עתה כאשר נמצא הכסף בפי אמתחת לוי, שהוא היה ג"כ העיקר במכירה הבינו כי יד ה' עשתה זאת להם, והצדיקו עליהם את הדין ואמרו "עשה אלהים לנו" אין זה פועל מקרה אבל בא בהשגחה עלינו; והנה (בתענית ט') אמר ינקא דר"ל על מאמרם מה זאת עשה אלהים לנו, אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו (משלי), דעתו כדעת המפרשים בזה שהתרעמו על מדותיו ית', אמנם ר' יוחנן דקא מתמה ואמר, ע"ש. נראה שהבין כוונת המקרא בדרך שביארנוהו, שהצדיקו עליהם את הדין, ע"ש שמפירוש רש"י שם בגמרא אינו נראה כן: