הכתב והקבלה · ויקרא · פרק 27 · פסוק 27

בבהמה הטמאה. אין מקרא זה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך, וחמור אין זה שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה והוא מתנה לכהן, ואינו להקדש, אלא מוסב על ההקדש שדיבר למעלה בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דיבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית (רש"י), ורמב"ן כתב ואפשר לפרש כי לפי שאמר אך בכור אשר יבוכר לא יקדיש אותו, חזר ואמר. ואם בבהמה הטמאה, הוא הבכור שהקדיש, ופדה בערכך, לפרש שאין בכור נוהג בבהמה טמאה אלא בפטר חמור, לפי שכבר נתפרש דינו, ולימד שאפילו הקדישו אינו קדוש בקדושת בכור אלא כשאר הקדש ונפדה בתוספת חומש אם המקדיש פדאו, ולאחר בערך שויו. והרנ"ו אמר לפי פשוטו של כתוב מוסב על מקרא שלפניו, ומדבר בפטר חמור, שכן מצינו במקום אחר (במדבר י״ח:ט״ו), ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה, ואינו אלא פטר חמור, וכן כאן. ואם בבהמה הטמאה, שהוא החמור, שראוי לו לפדותו בשה, ולתת אותו לכהן, והחמור מותר לבעליו, ואם אינו פודהו בשה נאמר וערפתו, שיהרגהו בקופץ, ואם לא פדהו בשה אלא הקדישו לבדק הבית, קדושת הקדש חל עליו, וצריך שיפדנו כפי שויו, וצריך ליתן גם לכהן שה פדיונו, ולא תאמר אין אדם מקדיש דבר ש"ש, שהרי גוף החמור שלו הוא, ואין לכהן עליו אלא שה, וכשנותן לו השה יהיה החמור לבעליו, עכ"ד. ואין פירוש זה ברור כי מה הועיל במה שהקדישו לבדק הבית, הלא אינו בר דמים, כי פטר חמור אסור בהנאה אף מחיים, בין הנאת גופו בין הנאת דמיו (כבבכורות יו"ד ע"ב), וכ"פ הרמב"ם (י"ב מבכורים ה"ד), אם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים, דמשמעותו אסורים לעולם ולית להו תקנתא למשרינהו גם אחר הפדיון, ואם כן לענין מה חל קדושת דמים על הפטר חמור כיון דלא משכחת ליה להקדש לאתהני מדמיו, ואפילו לדעת הרא"ש (פ"ק דבכורות סי' י"א), שאין דמיו אסורים רק כ"ז שלא נפדה, אבל אחר הפדיון הותרו דמי המכירה בהנאה (עי' ב"ח וט"ז ביו"ד סי' שכ"א), מ"מ דחוק הוא לאוקמי קרא בהקדיש את הפטר חמור, כיון דע"כ צריך הגזבר להודיע לפודה אותו שהוא פטר חמור ושיקבל עליו לפדותו גם בשה, דאל"כ יהיו דמיו שבידי הקדש אסורים בהנאה, ואטו בשופטני עסקינן דשדו זוזי בכדי שיתן כל דמי שויו כפי הערך לפדותו מן ההקדש, וחוץ מזה יפדנו בשה מן הכהן, וקרא דידן סתמא קאמר ופדה בערכך, וחיסר התנאי ההכרחי אשר מבלעדו אין תועלת להקדש בדמי הפדיון (ובתשו' נודע ביהודה סי' כ"ד כתב דגם לרמב"ם אין פ"ח אסור בהנאה רק משום פסידא דכהן שאם יהיה מותר בהנאה לא יפדנו, לכן אם מכרו דמיו אסורים מהך טעמא, שהרי אכתי בידו לפדותו, ולכן אין הדמים אסורים רק עד שיפדנו, תדע שהרי אחר העריפה עיקר הטעם דאסור בהנאה הוא, כדתני לוי (תמורה יו"ד), הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו), ע"כ. הנה מלבד שכבר השיב עליו בתשו' ר"ע איגר סי' ק"ס וסיים שדבריו דחוקים ואינם מספיקים, נ"ל שלא היה מקום לדבריו רק להראב"ד (כפי"ב מבכורים), שעריפת פ"ח עבירה היא שהזיק והפסיד ממונו של כהן, אמנם להרמב"ם שם דחשיב לעריפת פ"ח למצוה בפ"ע, אלא שמצות פדי' קודמת למצות עריפה, נראה ברור, דהא דתני לוי לפי שהפסיד הוא דומה לטעם שאמרו בנימול לח' שלא יהיה הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, ובקרבן סוטה היא עשתה מעשה בהמה לפיכך תקריב שעורים, ובקרבן מצורע, הוא עשה מעשה פטיט יקריב צפורים, ובענין הנדה שתשב ז' נקיים לחבבה על בעלה, אשר עליהם כתב הרא"ה (מצוה צ"ה), שאין זה לדעתם תכלית הכוונה כ"א רמזים מלבד עיקרים גדולים וחזקים, ולא נילף מזה לדינא כלל, וכמ"ש הגאון מוהר"ר יהונתן בס' תפארת ישראל ססי' קפ"ג, וכ"כ בסדרי טהרה שם, ה"נ טעם דלוי בהך דעריפה, תדע שאם אין בעריפה רק קנסא להפסיד ממונו לפי שהפסיד ממונו של כהן, למה מקפידין באופן העריפה שתהיה דוקא בקופץ לא בקורדם ובמגירה, וגם מדויק לשון הרמב"ם משמע דלא כוותיה, דאי כדעתו הו"ל להרמב"ם לכתוב ואסור ליהנות מדמיו. לישנא דאגברא קאי איסורא, דהיה משמעותו שאסור לו ליהנות מדמיו עד דפדה ליה מכהן, אמנם מדכתב' דמיו אסורים, דאיסורא אדמים קאי, משמע שנשארים באיסורם לעולם ולית להו תקנתא; ומלשון זה יש לדייק ג"כ דלרמב"ם הדמים אסורים בין למחליף בין לאחרינא, כי איסורא אדמים קאי, ומן התימה על הרב שער המלך (פ"ה מאישות ה"א), שעמד על דיוק לשון הרמב"ם בזה, ומ"מ כתב דדוקא למחליף עצמו הדמים אסורים, אבל לאחרינא שרי, ובר מן דין אי איתא להך פירושא דרנ"ו בקרא דילן, יקשה מה אבעי להו (בבכורות י"א), אי פדיונו לפודה או לבעלים, ופשיט ליה מברייתא דהגונב פ"ח דממונא דבעלים הוא, הא מקרא מפורש לפנינו דממונא דבעלים הוא מדיכול להקדישו, (כבב"ק מ"ה) משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושי: