הכתב והקבלה · דברים · פרק 19 · פסוק 17

ועמדו וגו' הריב. לרבותינו (שבועות למ"ד) נכלל במקרא זה העדים ובעלי דינים, כי שניהם בעמידה לפני ב"ד וכן בסנהדרין י"ט בעבדים דינאי מלכא, א"ל ינאי מלכא עמוד שנ' ועמדו, וכ"ה כאן בספרי, וכ"נ פשטות לשון המקרא, מדלא אמר עדים רק אנשים, משמע לכלול גם את הנדון שהעידו עליו עדים הראשונים לחייבו מיתה מלקות או ממון, גם הוא עומד לפני הב"ד בשעה שיזימו האחרונים את הראשונים, ובפניו הוזמו הרוצים לחייבו, ורק באופן זה אמר אח"כ ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ושפיר אמרו רבותינו כאשר זמם ולא כאשר עשה, לאחיו והרי אחיו קיים, דכיון שביאר הכתוב שהנדון שהעידו עליו עומד בפני ב"ד בשעת הזמה, א"כ הוא חי ולא יצא עדיין מן הכח אל הפועל להמיתו, ובזה נתיישב תמיהת הרב פנ"י דגם בשכבר הרגו שייך לשון כאשר זמם, וכן תמיהת הריטב"א דגם אחר שנהרג מקרו אחיו (כמו שהעתקתי דבריהם אח"ז) כי האמת כדברי הגדולים האלה, דבלשון זמם לחוד, והן בלשון אחיו גרידא לא משמע בשלא הרגו דוקא, אמנם דברי רבותינו נאמנו מאד, ממה דמבואר בקרא שההזמה היא בפני הנדון, ממילא מבואר דכאשר זמם דוקא לא כאשר עשה. ואחיו ע"כ כשהוא קיים, ומסתבר טעמא, דלא חייב קרא לעשות כאשר זמם לחייב המוזמים מיתה רק בשהנדון לפנינו ועומד שותק במיתתם ואינו מודה לדבריהם, אבל כשאינו לפנינו, אף שהוזמו העדים אין לקיים בהם כאשר זמם ולהמיתם דוהצילו העדה כתיב, פן כשיבוא הנדון יודה לדבריהם בל ישפך דם נפשות נקיים על ידו. (דומה לדברי הרב בתומים המוזכר אח"ז) לכן הקפיד קרא לבאר ועמדו שני האנשים וגו' להורות שהנדון לפנינו בשעת הזמה, ולפי"ז גם בשמת הנדון מעצמו אחר שהעידו עליו חיוב מיתה, אם הוזמו אח"כ עדיו אין לקיים בהם כאשר זמם: