הכתב והקבלה · דברים · פרק 19 · פסוק 18

עד שקר העד. לא פי' הכתוב איך יודע שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידים על הדבר, אפילו יבאו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו, ולא נוכל לומר שבא ההרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב, ע"כ באה הקבלה הנאמנה ופי' כי בהזמה תהיה, כשיאמרו הלא ביום פלוני עמנו הייתם (רמב"ן), ובתלמוד (מכות ה') אמרי' מנהמ"ל שאין העדים נעשים זוממין עד שיזימו עצמן של עדים, מדאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתשקר גופן של עדים (ע"ש רש"י ותוס'), וכ' הרמב"ם בפי' שיצא לרבותינו זה, מדלא נאמר עדות שקר, עד שתהיה העדות על עצם העדים לא על הדבר שהעידו עליו, ע"ש. ויש להתעורר על דבריו ממ"ש הוא עצמו בפי' למשנה רפ"ק דסוטה וז"ל שם שכ"מ שאמרה תורה עד אמנם הכוונה בו עדות שהוא משני עדים כמו עד שקר העד גבי עדים זוממין ע"ש בדבריו ובמ"ש בפ"ו דסוטה עד אין בה ר"ל אין שם עדות, יעו"ש. וגם רש"י כתב על מה דאמרי' (סוטה ב') כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים דלשון עד אינו אלא לשון עדות. ע"ש. גם לא מצינו שם עדות בכל כ"ק על כוונה זו, כי שם עד כמו שישמש על תואר העד ממש (צייגע) כמו לא יומת ע"פ עד אחד, ככה ישמש על שם המופשט (צייגניס) כמו עונה ברעהו עד שקר (משלי כ״ה:י״ח) דתרגומו סהדותא דשקרא, ולזה על לא תענה ברעך עד שקר תרגמו אונקלס סהדותא דשקרא ויבע"ת סהדי דשקרא; וריטב"א שם בפי' אמר שיצא לרבותינו זה ממלת שקר קמא שהוא מיותר, ומזה דרשו שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם, יעו"ש. גם זה דחוק; ויותר יתכן כי מלת העד הוא באמת מיותר, כי אחר שאמר והנה עד שקר מה לו לחזור ולומר עוד הפעם העד, שהוא שם תאר לא פעל, כי אם היה פעל היה ראוי לומר העיד ה"א צרוי', והעי"ן חרוקה, כמו העיד בנו האיש, ואם היתה כוונת התורה לדבר מהכחשת עדות עצמה ע"י כת שני', שזאת אומרת היה הדבר, וזאת אומרת לא הי' הדבר הזה, ה"ל לומר פעל העיד (ער האט בעצייגט, אויסגעזאגט) להורות שההגדה הוא שקר, אבל אם נאמר שמן ההזמה בעדים עצמם לבד המקרא משתעי, שהעדים שהזימום אינם יודעים כלל מעצמה של עדות אם אמת הוא אם שקר אם נהי' הדבר או לא נהי', ויוכל להיות שהגדתם הוא אמת רק שהם בעצמם לא ראו את המעשה כי היו ביום זה במקום אחר, שפיר לא אמר פעל העיד רק שם התאר העד (דער צייגע). ובעל תיקון סופרים שאמר כאן על מלת העד שהוא חסר יו"ד, והלך אחריו בעל מנחת כליל, שני ברואה והתחלף להם העד דכאן עם העד דויגש שהוא פעל, וכאן אין מקום ליו"ד כלל:

שקר ענה באחיו. ממקרא זה אני תמה עמ"ש הרמב"ם (פ' ח"י מעדות ה"ב) כיצד היא ההזמה אם אמרו אין אנו יודעין אם הרג זא"ז ביום זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו, ואנו מעידים שאתם עצמיכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו זוממין ונהרגין או משלמין, הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמם של עדות כלל אם אמת אם שקר. יעו"ש. מבואר דעתו שאם אמרו על העדים עמנו הייתם במקום פלוני וגם בעלי הדברים עד שהעידו בגוף המעשה גם כן אי אפשר להיות נעשה ביום ובמקום זה, אין כאן הזמה רק הכחשה. ובמקרא שלפנינו מבואר דהזמה והכחשה הוי הזמה, דממה שאמר קרא והנה עד שקר העד ילפינן ההזמה. וממה שהוסיף הקרא לשון. שקר ענה באחיו. מבואר דמלבד שנתברר ע"י דרישה וחקירה שהוזמו גוף העדים נתברר להם ג"כ שהוכחשו בגוף העדות. ובאמת דעת הטור דלא כרמב"ם בזה דסובר הזמה והכחשה יחד הוי הזמה כמבואר בדברי תוי"ט ובלח"מ (ע' בתומי' לחוה"מ רסי' ל"ח), והנה המחברים כולם שהקשו ע"ד הרמב"ם בזה מהא דפלוני רבעני, וממיפך והזמה, ומהן הן שלוחיו ומה"ה עדיו, ויישבו בטוב טעם ודעת, ולא התעורר אחד מהמחברים שגם מקרא שלפנינו יורה היפך דעתו, וכל דבריהם ביישוב הסוגיות הנ"ל אינם מועילים ליישב המקרא שלפנינו, דלפי פשטן של דברים מבואר בקרא דהזמה נקראת גם בהצטרפות ההכחשה עמה עד שזכיתי לראות דברי קדשו של רבינו הגדול הגר"א שכ' בפי' דקרא דילן וז"ל, דע שבמלקות ובמיתה ובדיני קנסות אם העידו על האדם שהרג את חברו וחייבו מיתה או מלקות או קנס, אם הוזמו ע"י עמנו הייתם אף שעדים אחרים באו ואמרו אמת הוא שהרג רק לא באותו יום שאמרו עליו כ"א ביום אחר, אעפי"כ יקויים בהם כאשר זמם, שבשעה שדברו עליו לא היה חייב עדיין מיתה כיון שלא באו עדים עדיין, וקנסות עדיין לא היה חייב עד שיפסוק ב"ד עפ"י עדות כשר; אבל בממון אינו חייב רק אם הדבר שקר לגמרי, אבל אם עדים באו ואמרו אמת שחייב ממון לחברו, אעפ"י שהוזמו העדים הראשונים בעמנו הייתם אין מקיימין בהם כאשר זמם, משום שלא הפסידו בזה, כי ממון חייב אף בלא ב"ד, לכן כתיב והנה עד שקר העד ששקר הוא לגמרי וקאי על ממון, שקר ענה באחיו אף שאמת היה המעשה רק שהוא אמר שקר עליו שרצה לחייבו מה שעדיין איננו מחוייב שלא באו עדיין עדים כשרים ואינו מחוייב עדיין בבית דין, עד כאן. עתוס' מכות ד"ה וכן. וברור אצלנו שהתכוין בפירו' זה ליישב בו דעת הרמב"ם. והנה דעת הגאון מוהר"י בתומים בחושן המשפט סי' ל"ח, אם הבעל דין עצמו מודה לדברי העדים שהוזמו פטורים מלשלם מדין עדים זוממין, דהא הוא מודה לדבריהם, ואין חילוק בין שהוא מודה קודם שהוזמו או אח"כ, ולא לבד בדיני קנסות שהוא מילתא דממון, אף גם בכל דבר אם הבעל דין שהעידו עליו מודה שהאמת כדברי העדים אין כאן הזמה, דהזמה קנס הוא, ואם הבעל דין מודה איך יקנסו אותם הרי אומר שהאמת אתם, והזמה חדוש הוא, ודי כשאין הבעל דין מודה להם, ודלא כמרש"ל ביש"ש. ע"ש דשקיל וטרי טובא בזה. ואם נחזיק בדעה זו יש לנו מקום לומר דהך דינא אתי' קרא דידן לאשמעינן במ"ש בכפל לשון. והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, להורות דאין עדים נעשים זוממין לקיים בהם כאשר זמם רק כשהוזמו והוכחשו, הוזמו מפי העדים בעמנו הייתם, והוכחשו מפי הנדון, אבל כשלא הוכחשו מבע"ד, כי הוא מודה לדבריהם, אף שהוזמו מפי העדים אין מקיימין בהם כאשר זמם, ולפי"ז א"כ לחלק המקרא לחצאין ולומר כדעת הגר"א דעד שקר העד איירי בממון, ושקר ענה באחיו בנפשות, אבל כולה קרא משתעי בדרך כלל בין במיתה בין במלקות בין בממון, דבכולם לא משכחת קיום ההזמה בהם רק כשהוכחשו ג"כ מפי הנדון לא במודה לדבריהם. וכן לר"ע דבשלשה עדים אף שלא הוזמו רק שנים מהם ולא השלישי, מ"מ נענש גם השלישי שהיה נטפל עמהם בעדות שקר (עיי' מכות ה' דאמר ר"ע לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, ע"ש בנמוקי יוסף בשם ר"י גיאת), נוכל לומר דזה אשמעי' קרא, עד שקר העד היינו הזמת השנים, שקר ענה באחיו היינו השלישי הנטפל לעדות שקר, אף שלא הוזם מ"מ ועשיתם לו כאשר זמם: