הכתב והקבלה · דברים · פרק 24 · פסוק 16

אבות על בנים. בעדות בנים, וא"ת בעון בנים כבר נאמר איש בחטאו יומתו (רש"י בסנהדרין כ"ז), הדבר ברור שאין דעתם להוציא קרא מפשוטו; דודאי כוונת המקרא ע"ד הפשט הוא כמ"ש הרע"ם וז"ל לא יומתו אבות על בנים אפי' על חטא המורד במלכות, שמנהג המלכים להרוג גם את בניהם כדי שלא יקומו לשונאים למלכות, כענין הכינו לבניו מטבח בעון אבותם בל יקומו וירשו ארץ ומלאו פני תבל ערים (פי' ערים שונאים כמו ויהי עריך), אמנם התורה אסרה למלכנו להרוג זה בשביל זה, בחמלת ה' על עמו, וזה קיים אמצי' מלך יהודא באמרו (מלכים ב י״ד:ה׳) ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויך את עבדיו המכים את המלך לאביו ואת בני המכי' לא המית, ככתוב בס' תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. ע"כ. וכבר העיר ע"ז הרב ר"ע פאנו (בספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח"ב פי"ג) וז"ל חלילה לה (לתורה) מן הגוזמות (אינה מדברת בדרך גיזום כמו שאר המדברים במליצה), והיא רחוקה מן השתופים ומן ההשאלות (כמו שרגילין המדברים ליפות הלשון בדרך שתוף השם או בדרך השאלה משם אחר), אלא שבעים פנים לתורה, וכל פן עולה לכמה טעמים (עד שנתנו דברי התורה לדרוש בע' פנים, מ"מ גם הדרך הפשוט אמת וצדקו יחדיו), אכן מצינו פסוק אחד מפרש חברו שלא כמדרש חכמים, ומשם ראי' ברורה שבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כדרבא במסכת יבמות (ד' כ"ד) והוא בד"ה [ב' כ"ה] באמצי' שהרג את הורגי אביו ואת בניהם לא המית ככתוב בתורת משה לא יומתו אבות על בנים, אלא כדאמרן [שגם פשוטו הוא אמת ] עכ"ד בביאור. ובאמת אין זאת ראי' ברורה דהא קרא מסיים שם בד"ה גם סיפא דקרא כי איש בחטאו ימותו, וכן מסיים שם במלכים [יעו"ש שנוי לשון קצת], ומי יימר לן דארישא דקרא קסמיך, דלמא אסיפא בלחוד דאיש בחטאו ימותו קא סמיך, וסיפא דקרא בודאי בעון בנים קמיירי, כמפורש בדברי תלמוד הנ"ל; אמנם ראי' ברורה יש יותר מן התלמוד עצמו, דמקשי [ביבמות ע"ט] סתמא דגמרא על דוד שמסר בני שאול להריגה על עון אביהם, והא כתיב לא יומתו אבות על בנים, הנה נראה מכאן שפשט הפסוק הוא כמשמעו; ואף בזה יש מקום לדחות ולומר דלאו מרישא דקרא המובא בתלמוד קפריך אבל סמך אסיפא דאיש בחטאו יומתו, אע"ג דלא מייתי תלמודא הך סיפא [וכמ"ש התוס' כתובות ר"פ אלו נערות סד"ה אלו. ע"ש], מ"מ מפשטות דבריהם יראה שיש הבדל בין הדרשות הסותרות את הפשט לבין הדרשות המתחלפות מהפשט, כי הדברים המתחלפים הם בכח האפשר להיות שניהם צודקים, לכן בכ"מ שדרך הפשט אינו אלא נוטה ומחלף מעל הדרש לא מתנגד אליו אמרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו, והדרשה תידרש, כי אז יהי' פשוטו של מקרא כוונה אחת והדרשה כוונה שני', וז"ל הרב מגלת אסתר [בשרש השני לסה"מ], כשאמרו בגמ' סנהדרין מה ת"ל וגו' רצונם היא אי ללמד בלבד שלא יומתו אבות בעון בנים, הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו, לפי שדוחק הוא לומר שהכל יהי' מניעה אחת והוכפל הצווי בה לעבור עליו בלאו ועשה, אבל אין כוונתם שלא יהי' לו פשט אחר זולתי זה של עדות. עיי"ש. ולזה מצאנו בכמה מקומות בתלמוד אחרי שדרשו את המקרא, מקשו פשטי' דקרא במאי כתיב. ע' קדושין פ' ע"ב, עירובין ס"ג ב', חולין קל"ג א', ערכין ח' א', ולא יתעקש בזה רק איש נעוה לב. ויב"ע הרכיב שתיהן שתרגם לא יתקטלון אבהן לא בסהדות ולא בחובי בנין, ובנין לא יתקטלון לא בסהדות ולא בחובי אבהן: