הכתב והקבלה · דברים · פרק 24 · פסוק 15

תתן שכרו. ובמקום אחר מכנה השכר בלשון פעולה, כאמור [קדושים י"ט י"ג] לא תלין פעלת שכיר, כתרגומו אגרא דאגירא, וכפי' ראב"ע שם, כמו פעלו לא יתן לו [ירמי'] וכשכיר יקוה פעלו [איוב ז'], וסבת שנויי הלשון כאן נ"ל, למה שמבדילים המפרשים בין שכר לפעולה, פעולה הוא השכר והגמול על כל מלאכה ומלאכה בפ"ע, כדרך החייטים, שלא יקפיד בעל החפץ אם המלאכה נמשכת בזמן, או מהר ימהרנה בזמן קצר, ושכר יאמר על הגמול עבור המשך זמני' בין שיעשה מלאכה אחת כל משך הזמן או מלאכות שונות עד תשלום הזמן, כגמול הרועה שאינו למלאכה נפרדת כ"א על משך הזמן, לכן אמר בו נקבה שכרך, והיה שכרי, והחליף משכרתי, וכן ביניקת הולד אין התשלומין עבור כל יניקה ויניקה בפ"ע רק עבור משך הזמן, לכן אמר בו ואני אתן את שכרך. [עיי' באור הגר"א לד"ה ב' ט"ו]. והנה חיוב תשלומי שכר שכיר בזמנו הוא בשני דרכים, יש שכיר זמני כשכיר שבוע, שכיר חדש ושכיר שנה, ויש שכיר מלאכה, כנותן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות, דכשמחזיר טליתו אפי' בחצי היום, כיון ששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין [ב"מ קי"ב, חוה"מ של"ט], הנה על שכיר מלאכה אמר שם לשון פעולה, ועל שכיר זמני אמר כאן לשון שכר. ובאמת גם בשכיר זמני יש מקום גם ללשון פעולה על השכר, כי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, כי כל שוה פרוטה שנגמר במלאכה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה [קדושין מ"ח], הנה על חיוב תשלומי כל שוה פרוטה מן המלאכה אמר לשון פעולה, ועל שהשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אמר לשון שכר, שהוא על הזמן:

ולא תבא עליו השמש. לרבותינו [ב"מ ק"י ע"ב] הך קרא בשכר לילה מתוקמי שנשתעבד לשלם שכירותו לבקר משכלתה שכירתו, ולא תלין פעולת שכיר [ויקרא י"ט י"ג] בשכיר יום מתוקמי, דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ובירושלמי [פ' המקבל] איתא, זימנין תפתר הדין קרא לא תדנח עלוי שמשא [לשון זריחת שמש דשכיר יום גובה כל הלילה וכזרוח השמש עובר עליו]. זימנין דתפתר לי' לא תטמע עלוי שמשא [שקיעת השמש דשכיר לילה גובה כל היום ובשקיעת החמה עובר עליו] דכתיב השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש, עד מעלי שמשא, עד בוא השמש תשיבנו לו עד מטמעי שמשא. ע"כ. מבואר דעת הירושלמי לבאר לשון ביאת שמש, גם זריחת השמש. ומצאנו גם בתלמודא דילן דבלשון ביאת שמש משמעותו זריחת השמש, מדמקשו [ריש ברכות] ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמש דילמא ביאות אורו הוא, שיאור השמש ביום השמיני, דהיינו זריחת השמש [ע"ש רש"י] והא דלא אמר וזרח השמש, יש לומר דזריחת השמש על הארץ משמעותו שעה אחת אחר הנץ החמה, ולשון ובא השמש היינו ביאת אורו והוא משעלה עמוד השחר [עיי' שו"ע או"ח סי' נ"ה ס"א, ובפני יהושע ברכות, ובמ"ש באם זרחה השמש עליו במשפטים] - הנה אף שברוב המקומות משמעות ביאת שמש שקיעת חמה, מ"מ יש במשמעותו גם זריחת החמה וכן קומי אורי כי בא אורך [ישעי' ס'] פירשוהו בא לך אור הישועה והצלחה וכתיב"ע ארי מטא זמן פורקנך, ובאמת בבחינת אלינו לשון ביאת שמש נופל יותר על זריחת שמש, שהרי אלו הגבול והשמש באה אלינו. ולפי"ז הוא דומה לשאר שרשים המשמשים דבר והפוכו, כשרש אור, דלרש"י ולילה אור בעדני לשון אופל הוא וכן ויאר את הלילה, וכן שרש עוף דלרד"ק יורה על הזהר והנוגה, ועל חשכת וקדרות, ככה ביאת שמש ענינו שקיעת החמה וזריחת החמה. ובזה אתי שפיר על פשטי' מה דאמר תלמודא [ב"מ קי"א] כל הכובש שכר שכיר עובר בחמש שמות הללו ועשה, משום בעל תעשוק את רעך, ומשום בל תגזול, ומשום בל תעשוק שכר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תתן שכרו, ומשום לא תבא עליו השמש. ע"כ. אע"ג דלתלמודא דילן קרא דילן משכיר לילה משתעי ולאוי דבל תעשוק ובל תגזול ובל תלין [דבפרשת קדושים] משכיר יום, מ"מ גם בשכיר לילה מיחייב בהו, דבאמת בקרא דילן נכלל גם שכיר יום, ורבויי הלאוין להחמיר לעבור בשניהם בכל השמות הללו, והוא המכוון במה דאמר רב חסדא התם, שם שכירות בעלמא, כמו שכתב הכסף משנה בדעת הרמב"ם פרק י"א משכירות דלא כרש"י: