הכתב והקבלה · דברים · פרק 13 · פסוק 7

כי יסיתך. בהבדל בין פתה. השיא, הסית, אמר רשד"ל שהמפתה מראה לאדם ההנאה אשר תבא לו בעשותו הדבר, והנפתה עושה הדבר בעבור הטוב אשר יקוה ממעשהו, המשיא מסיר היראה ממי שהיה נמנע מעשות הדבר מפני היראה, והמסית אומר כי טוב הדבר לעשותו לא להנאה הנמשכת ממנו רק למען האמת והצדק, כי יסיתך אחיך בן אמך (שיאמר כי כן נכון והגון לעבוד ע"ז פלונית, כי ראוי' היא להיות נעבדת), אם ה' הסיתך בי (נתן בלבך כי בן מות אני), ויסת את דוד בם לאמר לך מנה את ישראל (העלים ממנו האיסור, ויסיתם אלהים ממנו (נתן בלבם כי לא נכון להם להלחם אתו כי לא היה מלך ישראל, ומלכם צוה אותם לאמר לא תלחמו את הקטן ואת הגדול כי אם את מלך ישראל לבדו), ותסיתנו בו לבלעו חנם (הצדקת הדבר בעיני), פן יסית אתכם חזקי' (לאמר כי נכון לבטוח בה'), כי ברוך בן נרי' מסית אותך בנו, משדל אתך בדברים עד שתחשוב כי טוב וישר להרחיק אותנו מלבא מצרימה למען תת אותנו ביד הכשדים להמית אותנו וזה להנקם ממנו על כל הרעות אשר הרעונו לך; מכאן אמרו חכמים (סנהדרין ס"ז) כי המסית צריך שיאמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה כך מטיבה כך מריעה, וכן צריך שיאמר כך היא חובתינו וכך יפה לנו, כי זה באמת ענין ההסתה להצדיק הדבר בעיני האדם שיאמין שכן ראוי לעשות, אבל האומר נלך ונעבוד מפני ההנאה הנמשכת מע"א כלומר להתיר עריות וכיוצא בזה אין זה מסית רק מפתה:

אשר לא ידעת אתה ואבותיך. יראה שהוא בא עליך בטענה לומר שמה שלא עבדוהו אבותיך הוא לפי שלא ידעוהו, ואילו ידעוהו בודאי לא היו מתפרדים ממנה (מ"ח):