הכתב והקבלה · שמות · פרק 28 · פסוק 9

ופתחת עליהם. מלת פתח יורה על הכתיבה הבולטת (ערהאבענע צייכנונג, באסרעליעף) והוא נעשה בד"ז, שרושם תחלה על הלוח תמונת אותיות, וגורד סביבות אותו הרשימות גם באויר אשר ביניהם מגוף הלוח כעובי אצבע או פחות עד שיושארו האותיות בולטות על שטח הלוח, מאחר שכל מה שסביבותיהן נגרד ונחצב, והיו א"כ שמות השבטים בולטות, ושטח האבן סביב הי' נגרד ושוקע, וכן ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' (לקמן ל"ו), היו אותיות הציץ בולטות מלפניו, כמ"ש (גטין כ') שלא הי' כתב הציץ שוקע אלא בולט כדינר זהב, אך שהיו אותיות של האפוד והחשן ג"כ בולטות לא נזכר בשום מקום. וממה דאמרי' (סוטה מ"ח) שכותב על האבנים בדיו ומראה להן שמיר והן נבקעות מאליהן, ופירש"י שהי' מראה את השמיר ע"פ הדיו כחרץ האות, משמע שהיו שוקעות, ובאמת אין זה ראיי' שיש לומר שהי' רושם בדיו צורת אות חלול, ומעביר השמיר על רשימת הדיו ונעשה בקוע סביב האות, והאות נשאר בולט ואין זה כחק תוכות, אלא שבזולת השמיר הי' צריך לחסר מן האבנים, אבל על ידי השמיר לא היה צריך לחסר כלום, וכמ"ש שנבקעו כתאנה המתבקעת; וממה שנאמר באבני חשן ואפוד פתוחי חותם, וכן נאמר בציץ פתוחי חותם, הסברה נותנת שכשם שבציץ היו האותיות בולטות כן היו בחושן ואפוד, גם לשון פתח מורה על זה שהוא מענין התפתחות דבר ממסגרתו, שבא תמיד בלשון כבד, אשר יורה על הוצאת דבר ממסגרתו, כמו מושל בעמים ויפתחהו, ויורה גם על התגלות הדבר מהיות מכוסה, כמו פתח הסמדר, והוא בעצמו ענין של פתוחי חותם, דהיינו התגלות האותיות ובליטתם אחר שהיו סגורים ומובלעים בעצם החומר של הלוח והאבן, והיא פתיחה ממש שנפתחו האותיות היינו שנעשה להם פתח להתגלות ע"י גרידה שסביב להם, אבל לא היה ניפל לשון פתיחה באותיות שקועות ולומר שנפתחו האותיות, לפי שהפתח והחלל עצמו הוא האות ובזולת החלל אין שם רושם אות ועל החלל גופו לא שייך לשון פתיחה כ"א לשון כרי', אבל פתיחה לא שייך כ"א בבחינת דבר המכסה; העולה מזה מה שנקרא בלשון הכתוב חקיקה נקרא בלשון חכמי התלמוד חק ירכות, וזה כשר בכ"מ שנאמר לשון כתיבה, לפי שעושה מעשה בגוף האותיות הנחקק כמו שעושה מעשה בגוף האות הנכתב בדיו, והיא צורה שוקעת (הוירעליעף), ומה שנקרא בלשון הכתיב פתיחה נקרא אצלם ז"ל חק תוכות ולא נקרא כתיבה כלל שהרי אינו עושה מעשה בגוף האות כ"א במה שסביביו (באסרעליעף), ובחשן ואפוד לא נזכר שם כתיבה כ"א פתוח (רש"פ), ובמכדרשב"י (פקודי דר"ל) מבואר משקען הוו אתוון על אבנין וכד נהירין אבנין אתוון היו בלטין לבר, ושם (בדף רל"ד ב') שמהן דשבטין הוו בלטין אתוון דלהון: