הכתב והקבלה · שמות · פרק 32 · פסוק 5

ויבן מזבח לפניו. ראה שהצליח מעשה שטן שהיה בו רוח חיים ולא היה לו פה לדחותם לגמרי לכן בנה מזבח לדחותם, ויאמר חג לה' מחר בלבו היה לשמים בטוח הי' שיבוא משה ויעבדו את המקום (רש"י) ובמכדרשב"י קצ"ג ההוא מזבח דקדושה הוה דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואילו מזבח לא כתיב. אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתר לי' משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא לההוא מזבח אצטריך, ע"כ. ולדעתי לא היתה כוונתו בבנין המזבח להקריב עליו קרבן אלא התכוין להיותו מקום מוכן לזבוח עליו את העגל, ר"ל לשחטו להמיתו ולהעבירו מן העולם, כי לשון זבח ישמש גם על הריגת בע"ח. זבח לה' בבצרה (ישעיהו ל״ד:ו׳) כי הכין ה' זבח, והי' ביום זבח ה' (צפני' א') ותרגומם קטול, מיתה והריגה, ושפיר יורה לשון מזבח על מקום המוכן להריגה ומיתה (שלאכטשטעללע) ומלת לפניו פי' למען הסירו ולהעבירו מן העולם (אום עס פארטצו- שאפפען, וועגצוריימען) כמו פניתי הבית, פנו דרך ה', כי פנה היום, כל ימינו פנו בעברתך. ולפי שהיה בו רוח חיים כפי המקובל, הזכיר למקום הסרתו ובטולו לשון מזבח, ורבותינו יאמרו (סוכה ב') על בטול יצה"ר עתיד הקב"ה לשחטו, ועל כוונה זו אמר אחריו חג לה' מחר כלומר יום חגא ושבר אימה ופחד (אנגסטפאָללער טאג) כתרגום יב"ע, והיא המיתה והמגפה שהיתה בעם, ונתבטל העגל בידי משה ע"י שריפה וכתיתה. דומה לזה אמר במכדרשב"י (ויקהל רי"ט) ועשית מזבח מקטר קטרת, האי מדבחא דקטרת אמאי אקרי מזבח והא לא דבחן בי' דבחין, אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין, ע"ד אקרי מזבח, ע"ש:

חג לה' מחר. בלבו הי' לשמים בטוח הי' שיבא משה ויעבדו את המקום (רש"י) ובתיב"ע וקרא אהרן בקל עציב ואמר חגא דה' מחר מנכסת קטול בעלי דבבוי אילין דכפרין במאריהון ופרג עיקר שכינתי' דהשם בעיגלא הדין, לדבריו פי' חג מלשון והיתה אדמת יהודה למצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז) שפירשו חגא לשון שבר אימה ופחד, וכן יחגו וינועו כשכור (תהלים ק"ו) וכן חגוי הסלע (ש"ה ב') והכי איתא במכדרשב"י (קצ"ג א') חג לה' מחר דזמין דינא לשרי' עלייהו חג לה' למיעבד בכו דינא ותלת דינין הוו חד ויגף ה' את העם וגו':