הכתב והקבלה · שמות · פרק 32 · פסוק 4

ויצר אתו בחרט. מלת אותו שב על סך הנזמים שנדבו, ועל סך הכולל נופל לשון אותו בלשון יחיד, ופי' שהיה כורך סך הנזמים במטפחת (איינגעבונדען); ולכאורה זה הספור שכרך הנזמים במטפחת הוא ללא צורך, כי מה אכפת לן אם צרר הנזמים במטפחת אם לא, אך באמת היה צורך אל המלאכה, כי לפי שהיו הנזמים כלים קטנים מפוזרים לא היה אפשר לשער מדת גדלו של הדפוס שניתך בו העגל בזולת נתינת כלם במטפחת, והיה שוב יכול לשער אחריו מדת גודל הדפוס (רש"פ); ויותר יתכן שיודיע הכתוב בזה מן התחכמות אהרן להאריך הענין כפי מה שיוכל עד אשר יבא משה, כי חשב שתתעכב המלאכה זמן ארוך וקודם ההשלמה אולי יבא משה; ואיתא במכדרשב"י (דף קצ"ב) לאו כמה דחשבין בני נשא דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא (געבילדעט), אלא וכו' דשוי כל דהבא בכיסא חדא וכו', ויעשהו עגל מסכה ח"ו דאהרן עביד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו וכו', אבל מאן גרם דאתעביד אינון תרין בעוד דאיהו לקח מידם אינהו הוו עבדי חרשייהו ומלחשי בפומייהו וכו' וכן אמר בתנחומא השליך אהרן לאש ובאו החרטמים ועשו בחרטמיהם, וי"א מיכה. ולפירש זה ויעשו הוא פעל סתמי כמו ויגד ליעקב (ויחי מ"ח) שפירש ויגד המגיד, כן ויעשוהו מי שעשאו ולא פירש מי. וכן כתב רע"ס ויעשהו רצונו עשה אותו העושה כענין וסמך את ידו ושחט, שרצונו וסמך המקריב ושחט השוחט. וכן העיד הכתוב אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, שהם עשו את העגל אשר בו עשה אהרן מעשה הציור והשלכתו באש. וגם לפי' ויצר אותו דצר יתי' בזיפא אין מוכרח להסב ויעשהו על אהרן כמ"ש במשכיל לדוד. והרא"ם אמר על מאמר אהרן ויצא העגל הזה שמפני יראתו ממשה הוציא שקר מפיו, הוסיף בזה חנם על אהרן חטא על פשע, הלא דובר שקרים לא יכון. וכבר תמהו על דבריו המחברים: